הבית הוא פרויקט אחד גדול, אוסף שלם של מערכות רבות שצריכות לתפקד ולעבוד בצורה הטובה ביותר בתיאום מושלם, מ-א' עד ת' - סדר וניקיון, קניות, טיפול בילדים וכו'. האחריות להתנהלות התקינה של הבית מוטלת על כל אחד מבני הזוג, אך קורה לפעמים שבן/בת הזוג קצת פספס, שכח או לא השלים את מה שהוא היה צריך לעשות. האחריות נופלת על הצד השני ובזריזות ובנחישות הוא משלים את המשימה בהצלחה, אבל כדאי מאוד להזכיר ולעדכן את הצד השני שהמשימה בוצעה בהצלחה, ולא דווקא בזכותו. האמנם?!
בפרשת השבוע אנו פוגשים את יצחק אבינו, רבקה ושני התאומים שכל-כך לא דומים - יעקב ועשו. יצחק אוהב את עשו ורבקה אוהבת את יעקב, וכשיצחק מרגיש שהוא כבר זקן וכהו עיניו מראות הוא קורא לבנו האהוב ומספר לו שהוא רוצה לברך אותו. רבקה שומעת את הדברים ומזרזת את יעקב שילך ויקבל את הברכות במקום עשו; יעקב, במצוותה, מתחפש לעשו וניגש אל אביו. לאחר שיצחק שבע מהמטעמים שהגיש לו בנו הוא ניגש אליו ומברך: "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני
הארץ"
1, ועל זה אומר המדרש
2 שעמד יצחק לברך את יעקב ואמר: ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל, אבא הפסיק ב'יתן' אף אני מתחיל ב'יתן'.
מטבע הדברים, כאשר מגיע מישהו חדש להחליף את קודמו בתפקיד, הוא מבקש להפגין ולהבליט את השינוי שחולל, ולא פעם קורה שמרוב שאפתנות להראות ולהוכיח עד כמה הוא עולה על קודמו, הוא משכיח אותו לגמרי. גאוותו אינה נותנת לו להמשיך את עבודתו של חברו, הוא רוצה להיות בולט לבדו, לתפוס את התמונה כולה. אך אבותינו הקדושים נהגו בצורה אחרת לגמרי, הם רצו להתחיל דווקא מהמקום שהפסיק מי שקדם להם, הם ביקשו להעלים את מעלתם ולהבליט ולשכלל את המעשה של מי שקדם להם, לייחס לו את המעלה וההצלחה.
בן/בת הזוג אומנם פישל/ה, אך בידינו הבחירה - לרקוד על דמו ולהעצים את עצמנו על חשבון חוסר ההצלחה של הצד השני, או שמא נדע לראות את מעשינו כהמשך ישיר לפעולתו הקודמת של בן/בת הזוג - "בלעדיו/ה גם אני לא הייתי מצליח/ה" - ונדאג לפרגן, להעריך וליצור שותפות אמיצה ואמיתית.
