כיכרות נקראות לעתים על שם המקום שבו הם נמצאות. כמו למשל אצלנו כיכר הבימה בתל אביב נקראת על שם התיאטרון הלאומי שנמצא בה. כיכר העירייה בקופנהגן הוא מקום משכנה של העירייה, ככה גם בווינה ובמקומות רבים בעולם. מאידך ישנן כיכרות שמסמלות אירוע לאומי, או שהן על שם אישים ממנהיגי המדינה, מגיבוריה הלאומיים או מבוני העיר. כיכר טרפלגר בלונדון מציינת את קרב הניצחון בטרפלגר שגיבורו הוא האדמירל נלסון, שפסלו מתנשא במרכזה. ככה כיכר הבסטיליה בפריז וכיכרות דומות בעולם. אצלנו הוסב שמה של כיכר העירייה של תל אביב, לכיכר רבין. משום שבה נרצח ראש ממשלת ישראל. יחד עמו נגדעו להרבה זמן התקוות לשלום. רבין היה מצביא מלחמה ושלום. כיכר רבין הוא שם הולם. שם עם מסר.
בחמישה בנובמבר השנה תיפתח שנת ה-20 להירצחו של רבין. ייערכו עצרות וטקסים ממלכתיים . העצרת הציבורית המרכזית מטעם תנועות שלום ותנועות חברתיות, הלא רשמית- תתקיים בכיכר רבין במוצ"ש הראשון בנובמבר בסימן " עצרת לשלום". עצרת ממלכתית משמעה כמו שהיא אמורה להיות: תקינה פוליטית, כזאת שמשדרת אחדות: רעיון ומטרה, מהודרת, מלוטשת וממורקת. עצרת שכזאת נאה למשל למצביא של ניצחון, אילו רבין היה נופל במערכה או נפטר על משכבו בשלום. אולם רבין נרצח בידי ישראלי צעיר משכיל, נורמאלי בהשראת התפיסה של חוגים דתיים ולאומניים .כל עוד לא נלמדו לקחי הרצח, ראוי שהפצע יהיה פתוח. עצרת ממלכתית אינה אירוע שהולם פצע שלא נגלד.
סמלה של הכיכר להוציא את "כיכר המדינה" בתל אביב, שהיא מעין טבעת של בניינים אפורים ובתווך שטח מרעה ללא ירק ועדר, כיכר רבין לא נחשבת בעיניי לכיכר המרהיבה של העיר. כיכר הבימה היא יותר מסוגננת והיא יפה מאוד בעיקר בלילות כאשר דרך החזית השקופה של הבימה רואים תמונות גדולות של שחקניה ההיסטוריים הגדולים . ואילו מצד היכל התרבות נוצצות מאות נקודות אור. ובתווך צעירים מתגלגלים, והורים עם ילדים ישובים ליד הגן השקוע. עם זאת חסר בה תוכן. אין בה איזה מסר מלבד אמירה ארכיטקטונית אורבאנית ושני מוסדות אמנות ראשיים בצדיה.
לכיכר רבין, כאמור, יש מסר. אינני יודע כמה אנשים שיושבים בשולי פסל תומרקין, משחקים עם ילדיהם או מאכילים יונים שמגיעים גם לכיכר הזאת, יודעים את מהותו של הפסל. זוהי אנדרטה לשואה, אחת היפות בעיניי.
ובעיניי היא סמלית מאוד. שכן אין דבר טראומטי יותר ליהודי, לישראלי ולניצול שואה מאשר אזכור השואה. אך העובדה שהפסל נמצא בכיכר שוקקת חיים, של פעילות מבוגרים וילדים וסתם עוברי אורח ובחזית בניין העירייה של העיר "ללא הפסקה" - היא סמל התקומה. ומי שקורא את הרשומות שלי, ימצא מן הסתם שאני, כמי ששרד את השואה, מדגיש את קדושת החיים מול פולחן המוות. מכאן שבעיני היא אנדרטה לשואה ולתקומה. שרדנו כדי לחיות. לא כדי לשמוע השכם והערב שימוש בשואה למטרות הפחדה שיש בה בהחלט "זילות השואה". שרדנו כדי לראות בכיכר רבין ילדים משנעים את עצמם על סקייטים, עושים סלטות ופעלולים אחרים, הורים עם עגלות תינוקות וצעירים שיושבים ומדברים בנייד ועושים עליו ווישים. אלה חיים. ובמסגרת החיים יש לה עוד מסר.
כיכר מחאה כיכר רבין מסמלת גם את העצרות הגדולות במסגרת המחאה החברתית, לרבות ",עצרת המיליון". מי שעוקב אחר הנעשה בארץ בתחומי החברה והמשק,יגיע למסקנה שהמחאה לא הסתיימה. תזכורת מתמדת אנו מקבלים בראש וראשונה באותו מגזין כלכלי דה-מרקר -
עיתון לוחם זה שם לו למטרה עליונה לחשוף את פגעי הקשר בין הון לשלטון, שהוא בין השורשים של תחלואי החברה שלנו.
דומני שאין דבר סמלי יותר לחולי הזה מאשר הנישואים הכפולים של מי שהיה מזכיר הסתדרות העובדים,
עופר עיני, לבחירת לבו ו"הנשואים" לבנק דיסקונט.
זה לא שייך למדור הרכילות או לאיזו טריוויה מסקרנת. זאת לא הייתה חתונה צנועה של מי שהיה לפני זמן קצר מנהיג העובדים בישראל. זה היה פסטיבל ראווה ענק במתחם ידוע שהוא השער האווירי לישראל. ושם נחתו כול המי ומי בעשירון העליון של כלכלת ישראל. וזה עוד לא הסוף בסדרה הזאת על עיני וכל יום מתווסף פרק חדש. זה שייך לחברה שהריקבון פשה בכול חלקי גופה. ועיני ואחרים מסמלים אותה. דה-מרקר לא היה מקדיש לחתונה כפולה זאת כמעט שליש מגיליון סוף שבוע של ה-11 באוקטובר אלמלא זה היה נושא שהוא עניין ציבורי מן הדרגה הראשונה.
בדרך כלל מסיבת נישואין של בן אדם לבחירת לבו, גם אם הוא אדם חשוב, היא לכול היותר בגדר של רכילות. אולם כשמדובר במי שהיה מנהיג פועלים כריזמטי, כול יכול, שקבע במידה רבה את מצבנו, ולחתונה שנערכת במתחם הדור, מוזמנים כל הטייקונים, כול המשפיעים, כול השמנת הכלכלית שנגדה נאבק בתוקף תפקידו או אמור היה להיאבק - גם אם היו מתיזים בה גלונים של מי בושם- זה ריח לא טוב. אם לכך נוסיף את העובדה כי זמן קצר לאחר פרישתו הוא הצטרף כיועץ לאחד הבנקים הגדולים במדינה, הסירחון גדול יותר. שכן הוא מלמד משהו על התמנון האדיר של הון שלטון שזרועותיו שלוחות לכול מקום. ואין אנו יודעים אם בהיות האדם איש בכיר במשרד כלכלי, או במסגרת ארגון עובדים, שהוא למעשה פעל, בדרך זאת או אחרת, כ"חפרפרת" של ההון, ובבוא המועד הוא יצטרף לאותה מסגרת מצומצמת אוליגרכית ששולטת בחיינו. והעכביש הענק הזה יוסיף לחנוק בזרועותיו כול דבר סביבו.
כיכר שקוראת לשוב אליה עצרות מחאה הן אומנם לא עצרות זיכרון שמתקיימות מדי שנה. אולם במקרה זה עצרות מחאה כיום הזיכרון ל"הפגנת המילון מתבקשת". ראשיתה - מחאת הדיור, ביוזמת
דפני ליף וסופה שהתרחבה וכללה רוב נושאי החברה. במסגרתה נערכו הפגנות מקומיות, עצרות גדולות והפיכת שדרות רוטשילד, סמל המטרופולין העשיר, למאהל גדול של אנשים מכול שדרות העם. גם במקומות אחרים ברחבי הארץ הוקמו "ערי אוהלים". בעקבות מחאה ציבורית רחבה זאת הקימה הממשלה וועדה בראשות פרופסור
מנואל טרכטנברג אשר הגישה שורת המלצות בתחום הדיור, יוקר המחיה והפערים הכלכליים חברתיים. הממשלה אומנם לא קיבלה את כול ההמלצות אבל את אלה שקבלה לא ביצעה. את דעתו הביקורתית הקשה נגד הממשלה בנושאים אלה בטא פרופסור טרכטנברג בראיון ארוך שקיים אתו דה-מרקר.
משום כך: דפני וחבריך אל תסתפקו בהחרמת "מילקי". סיימו את החופשה בת השנתיים ותגייסו אליה כוחות חדשים כדי להכין את הכיכר ל"הפגנת המיליון 2014-15 " בכיכר רבין. אבל הפעם בעקבות העצרת הציבורית בסימן הכמיהה לשלום. השלום חייב לעמוד במרכז המסע .שכן הוא, בסופו של דבר, יהיה מזור לתחלואי המשק. לא מיד. כמו בכול מחלה. השלב הראשון הוא טיפול ורק אחר כך ריפוי. זאת שעה יפה ושנה יפה לחדש את ההפגנות ההמוניות נגד השלטון האטום, המבזה והבועט מלמעלה.
באותו זמן זאת צריכה מחאה אדירה נגד ההסתה, אשר היא, היא שגרמה במישרין או בעקיפין לרצח ראש ממשלה בישראל. לא רק שאסור לטשטש זאת, אלא חייבים לשנן זאת שוב ושוב. זה יכול לקרות גם למנהיג שהוא לא "שמאלני", אם מישהו ימצא שהוא "בוגד". ההיסטוריה מלמדת אותנו שוב ושוב כי הסתה היא הקדמה לרצח, לעתים של יחיד ולעתים כפי שלמדנו - לרבים. יש למחות אותה מעל פני הארץ הזאת.
ראש הממשלה קובע כי המהומות בירושלים הן פרי הסתה של יו"ר הרשות הפלשתינית. גם השר בוגי יעלון, הצטרף הבוקר להאשמה זאת, בעקות נסיוטן ההתנקשות בפעיל העלייה להר-הבית. גם אם זה נכון, הרי זאת הסתה, התרסה נגד מדינה כובשת של החלק המזרחי הערבי של ירושלים שמתקומם נגד הכיבוש והקיפוח. ובכלל, מישהו עצר ושאל את עצמו מה מקור התסיסה של ערביי ירושלים, "אזרחי ישראל". זאת לאחר שנים של קיפוח וחדירה יהודית בלתי פוסקת לשכונות שלהם ופגיעה ברגשות הדתיות שלהם?
בעצם את התגובה שמענו אמש בראיון שנתן אבו מאזן לערוץ 10 בפנייה לעם הישראלי לשלום ובעקבותיו שלום עם כול מדינות ערב והמדינות המוסלמיות. הוא דחה את ההאשמה בדבר הסתה לאלימות בירושלים, בהזכירו כי בכול מהלך מבצע "צוק איתן" - השטחים היו שקטים. אבו מאזן דאג לכך. חוגים ביטחוניים שיבחו והעריכו זאת, אבל ביבי רואה באבו מאזן אויב. כמו שהוא רואה בנשיא אובמה מתנכר לישראל. פרנויה או לא - הוא ראש ממשלת ישראל. ואנו חיים בישראל.
תזכורת היסטורית קטנה לסומים שמנהיגים אותנו. בברלין הביאה הקמת החומה לפיצול העם. בירושלים הביא פרוק החומה ול"איחודה" של עיר הקודש, לחיזוק היריבות והשנאה בין שני עמים. זאת בשעה שנפילת החומה בברלין איחדה את שני חלקי העם והפכה לעיר של שלום. אשר לירושלים - רק לאחר שתוצב בה חומת גבול בין הפלשתינים תושבי ירושלים רבא לבין ירושלים הישראלית, כולל אותן שכונות שנבנו מיד לאחר מלחמת ששת הימים, שגם הממסד ברמאללה מקבל אותן בלית ברירה, ולא את מזרח העיר וכפריה - רק אז ישררו בה השלום והשלווה והרווחה הכלכלית. החלופה היא בירת ישראל שטופת שנאה, דמים ויגון. הירי הבוקר בפעיל עליה להר-הבית, הוא עוד סימן ש"הר געש" זה פעיל מאוד.
לכן שוחרי הצדק החברתי, והמתקוממים נגד הרעות החולות של החברה, ורוצים לשים קץ לשפיכות הדמים המתמשכת - מימין, משמאל, מאמצע, מן הצפון, הדרום והמרכז, אלה שרוצים לחיות כאן חיים נורמאליים, ולא בברלין, בלוס אנג'לס או בלונדון, בואו לכיכר. היא קוראת לכם.
