לפני 19 שנים, בארבעה בנובמבר 1995, כיהנתי כדובר מפלגת העבודה וכיועץ התקשורת של היו"ר יצחק רבין (בתפקידו זה) והמזכ"ל, נסים זוילי. הייתי בין מארגני העצרת. עצרת שאורגנה על-ידי מפלגת העבודה בסיוע עמותת "אפשר" . עצרת שנהגתה שבועות קודם לקיומה בלשכת מזכ"ל המפלגה דאז (זוילי) שהביא את כל מחנה השמאל מרכז הפוליטי של ישראל להשתתף בה. את העבודה, את מרץ, את חד"ש ואת המפלגה הדמוקרטית הערבית, בלי לחשוש "ממה יגידו". עצרת שכללה את הנוער העובד, את המחנות העולים, את נוער "עבודה" בהמוניו, נוער מרץ, בנק"י ובעיקר מאות אלפי אזרחים כמהים לתקווה. צמאים לשלום. 19 שנים אחרי קיימים אותה אוירה. אווירת אפס סובלנות כלפי דעות האחר. ויכוח פוליטי שרובו אלימות מילולית בהיקפים גדולים. עם ניצנים נואלים של אלימות פיזית. אווירה של סקפטיות ליכולת להשיג שלום. אוירה של לעג למנסים להשיגו. אוירה של שנאה למקדמיו. לא מקרה הוא שהחלטנו, אז, לקרוא לעצרת: כן לשלום. לא לאלימות. היום, ערב יום הזיכרון לרצח יצחק רבין החלטתי לא לעסוק בתיאור העבר. לא להתרכז במה שהתרחש מול עיני. החלטתי להכין טיוטת נאום שראוי שיישאו אותו מעל הבמה. נאום, שלצערי, שאיש ממשתפי שתי עצרות הזיכרון לא יישא. נאום שההגדרה "קיום מורשת רבין " היא תמציתו:

קהל נכבד, קהל אהוב.

שוב מילאתם את הכיכר כמו אז, במוצאי שבת ה-4 בנובמבר לפני 19 שנים. אני מודה שאני מתרגש. מתרגש לראות את הכיכר הומה אדם. לראות כאן אתנו אלפים של צעירים שחלקכם אפילו טרם נולדו אז. חלקכם היו תלמידים. אנו רואה כאן עמנו גם פרצופים מוכרים. את הנוער של 95 שבגר והפך לדור הורים. אתנו גם המבוגרים יותר. אתם התמהיל של מדינת ישראל במיטבה. אתם הפסיפס המרתק ושובה הלב שממנו בנויה החברה הישראלית.

תודה רבה שבאתם . מהעיר ומהכפר,מהמרכז ומהפריפריה, יהודים וערבים, דרוזים וצ׳רקסים, ותיקים ועולים חדשים.

תודה רבה לכם.

קהל נכבד,

למעשה, זו אינה עצרת זיכרון.

זו עצרת של תקווה.

זו עצרת של מחויבות:

מחויבות ללכת בדרכו של רבין:

אנחנו כאן מתחייבים

להתקדם לשלום יחד בלי לפגוע בהתעצמות הביטחונית.

לשמור על אחדות העם ועם זאת לכבד את השונה

לפרוח כלכלית ולקיים צדק חברתי.

להשקיע באנשים ולא בשטחים

לתת תקווה חדשה לילדינו, לאלו של שכנינו ולילדים של כל עמי האזור.

תקווה של שלום. תקווה של ביטחון, תקווה של עצמאות, תקווה של מדע וטכנולוגיה.

תקווה נובעת מאומץ לב. הייאוש בא מפחד.

דוד בן-גוריון הפגין אומץ לב נדיר והקים את המדינה.

בגין הוכיח אומץ לב וחתם על הסכם השלום עם מצרים.

רבין הפגין אומץ לב הביא את הסכם אוסלו וחתם על הסכם השלום עם ירדן.

על אומץ ליבו שילם בחייו.

שרון הוכיח אומץ לב ופינה ישובים בשומרון ובעזה.

אומץ לב נותן תקווה.

פחד מוביל לייאוש.

תעוזה היא אבי היוזמה.

הפחדה עצמית היא אם הקיפאון.

מנהיגות צריכה להתוות דרך.

מנהיגות נבחנת במעשיה ולא בדיבוריה.

כך בן-גוריון, כך בגין, כך רבין.

אמרו ועשו.

רבותי,

מאות האלפים שבאו לכיכר זו לפני 19 שנים באו כדי לתמוך.

לתמוך בדרך. לתמוך במנהיגות אמיצה. מנהיגות יוזמת. מנהיגות פורצת דרך.

כן גם לתמוך ביצחק רבין שעמד מול מערכת משומנת ומתואמת של הסתה, של דה-לגיטימציה, של רצון לערער ולהפיל את השלטון הדמוקרטי במדינת ישראל.

מאות האלפים באו לתמוך במצביא גדול בשדה הקרב ובלוחם ללא חת למען שלום.

מאות אלפים באו לתמוך בתקווה.

יותר מ-21 שנים חלפו מאז נחתמו הסכמי אוסלו.

ידענו עליות רבות וידענו גם כאב של פיגועים.

ישראל פרחה. תקציבים הוסטו לצרכים חברתיים. לבניית תשתיות בתוך ישראל הריבונית. הכלכלה המריאה לגבהים. שווקים חדשים נפתחו. הקהילה האקדמית שלנו הייתה לאורח רצוי ומבוקש בכל מדינות העולם. מעמדנו הבינלאומי הרקיע שחקים.

היה ניצוץ בעיניים.

היה טעם לחיים.

הייתה תקווה.

כל מבקרי אוסלו לא הציעו מעולם חלופה ולא ניסו שום מהלך אחר. לא רק כי אין להם שום פתרון מלבד מלל, הפחדה וזריעת ייאוש אלא כי אוסלו היה צווי מוסרי שנטוע ביסוד אמונתנו: לא לשלוט על עם אחר. אוסלו היה כורח ביטחוני כדי להגן על חיי אזרחנו.

אוסלו היה תבונה מדינית כדי לחיות במשפחת העמים. אוסלו היה חובה כלפי ילדינו ונכדינו.

בהסכם אוסלו הונח היסוד לפתרון היחיד לסכסוך בין יותר ממאת השנים: פתרון שתי המדינות לשני עמים.

אין ולא יהיה פתרון טוב יותר מזה של שתי מדינות לשני עמים.

ישראל ופלשתין שתחייבנה זו לצד זו ביטחון, בשלום ובכבוד הדדי.

זו העת למנהיגות אמיצה, למנהיגות ברוח מורשתו של רבין. למנהיגות שתיתן תקווה לעמנו. מנהיגות שתביא שלום.

זה אפשרי. זה בידינו ואסור לתת להזדמנות לחמוק מאתנו.

ומילה לסיום על הדמוקרטיה הישראלית.

שוב אנו עדים לתרבות דיון שבה נאצות מחליפות טיעונים וקללות באות במקום עמדות.

הדיונים, ברובם, הם לגופו שלאדם ולא לגופו של עניין.

על כולנו להפנים:

דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב. היא גם שמירה על זכויות המיעוט.

דמוקרטיה אינה רק חופש הדיבור היא גם הצבת גבול להסתה.

הערב בעצרת לציון 19 שנים לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון סיסמת העצרת חייבת להפוך לדרך חיים עבור כולנו:

כן לשלום. לא לאלימות.