הגידופים נגד ביבי על-ידי האמריקנים רק מוסיפים לו נקודות בציבור הישראלי. אבל, אוי לו אם יתבשם מכך! הוא יכול לחשוב כמה שהוא רוצה על הצדק שעמו שעה שבונים במזרח ירושלים; בעיני מרבית העולם זהו צעד לא לגיטימי. וללגיטימיות יש עכשיו בעולמנו חשיבות יתרה. נושא ה"התנחלויות" אינו בגדר אינטרס ישראלי ביטחוני עליון שבעבורו יש לשלם מחירים מדיניים וכלכליים כבדים מול ארה"ב והמערב. הגיע הזמן לשים רסן לכל השרים חסרי האחריות שמבעירים את ירושלים.
כל מי שקרא את הנוסח המלא של הרשימה על ראש הממשלה נתניהו במגזין האמריקני "אטלנטיק", לא יכול שלא להשתחרר מהרושם שמדובר במעשה בלעם: בא כתב חצר, שליח של הבית הלבן, מנסה לקלל את ראש ממשלתנו בשפת ביבים, מוסיף לכך איומים כנהוג אצל כמה מהעיתונאים המקללים אצלנו - ונמצא מברך! לביבי זה רק הוסיף נקודות, ופקידי הממשל האמריקנים הבכירים אותם ציטט הכתב, הצטיירו כחבר-ריקנים-חסר-אחריות. מה היו אומרים על אישה העומדת בראש מדינה? שהיא מכוערת?
לך ותדע; הרשימה הביאה ברכה לאירן, שלמדה כי הממשל האמריקני לא התכוון אף פעם לפעול צבאית נגד תוכנית הגרעין שלה וכי בעתיד לא מאיימת עליה שום פעולה צבאית ישראלית; וכמובן הפלשתינים עלצו בוודאי להסיק כי כל עוד אובמה הוא נשיא ארה"ב הם לא צריכים למהר ולהתפשר, אם בכלל עלתה במוחם מחשבה כזאת. שלוש הערות בעקבות מעשה בלעם זה:
הראשונה: אין כל ספק שההכרזה על הכוונה לבנות עוד למעלה מאלף יחידות דיור בשכונות היהודיות שבמזרח ירושלים, הכעיסה את הממשל האמריקני בצורה בלתי רגילה. אז ביבי יכול אלף פעם לבוא ולהצהיר שזכותנו המלאה היא לבנות בעיר הבירה שלנו, מה לעשות שרוב העולם לא מכיר בכך. עבורו "מזרח ירושלים" היא בבחינת שטח כבוש שנמצא מעבר לקווי 67'. זאת הגישה האמריקנית הקבועה והמסורתית. לא רק זאת; כל בנייה במזרח העיר, כמו גם ברחבי יהודה ושומרון (שלא בגושים), נתפסת לא רק כלא לגיטימית, אלא כמיועדת לסכל את "חלוקת ירושלים", ולהקשות על הקמת מדינה פלשתינית בעלת רצף טריטוריאלי, ולכן, ככזאת המחבלת בהשגת שלום עם הפלשתינים.
הנקודה הארכימדית של החולשה המדינית שלנו היא בנושא הזה, והמצחיק הוא שאנחנו יותר מצהירים על כוונות בנייה מאשר בנייה בפועל. כל הנימוקים האידיאולוגים בזכותנו ההיסטורית על ירושלים וארץ האבות הם אולי נכונים, אך בשלב זה אין להם לגיטימציה בינלאומית שיש לה בזמננו חשיבות עליונה. לכן, לפחות לדעתי, כל נושא ה"התנחלויות" לא מצדיק בשום אופן להיכנס עבורו למאבק עם ארה"ב והמערב, ולשלם מחיר מדיני וכלכלי כבד ביותר. שונה הדבר בנושאים שיש לנו בהם אינטרסים ביטחוניים חיוניים וקל להסבירם ולהיאבק למענם.
השנייה: מעלה סימן שאלה. כאשר אמרתי את שאמרתי לגבי הכעס האמריקני, עדיין קשה לי להבין מדוע ממשל אובמה הכי כועס עלינו מכל עמי העולם, מדוע הוא טורח להשפיל את שר הביטחון שלנו, לגדף את ראש ממשלתנו, לשבת מולו עם רגליים על השולחן, ולהביע ללא הרף דאגה מכל צעד ישראלי. והרי ישראל היא אולי בעלת הברית האמינה היחידה שיש להם באזור, ואולי בעולם! דומני שגדולי הרוצחים בעולם לא זכו לביטויי גנאי כמו ביבי.
בימים אלו טורקיה פוגעת באופן חריף באינטרס ביטחוני אמריקני חיוני במלחמה נגד "המדינה האיסלאמית", האם הבית הלבן ומשרד החוץ האמריקני מגנים אותה, מוכיחים אותה? להפך, רק העז סגן נשיא ארה"ב להגיד מילה לא יפה על טורקיה, ומיד הוא התנצל. האם הכל "עניין אישי" בין אובמה לנתניהו? האם זה רק בגלל שאובמה קיווה שמכל משברי העולם הוא יצליח לפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ולהצדיק סוף-סוף את אמירתו "yes we can", והתאכזב עמוקות? האם ישראל היא "תרנגול הכפרות" של ממשל אובמה? אין לי הסבר שיניח את דעתי.
והנקודה
השלישית נובעת מהשנייה. כמה מהפרשנים אצלנו, החולים ב"סרטן ביבי", ותולים תקוותם באובמה המתוסכל, מתנבאים כי הוא יתנקם בביבי נקמה אכזרית, בוודאי אם בבחירות לבתי הנבחרים השבוע יזכו הרפובליקאים בשני הבתים, ולאובמה לא יהיה מה להפסיד. מאוויי לב? אולי! אבל, דומני שהדבר הכי חכם מצידה של ממשלת ישראל בראשות נתניהו יהיה להרגיע, לא להתגרות, לא להיראות צודק כל הזמן, ומעל לכל: לא לתת לשרים חסרי אחריות "לכבוש את ירושלים" כמו שהם רצו לכבוש את עזה לפני זמן קצר.