עם פטירתו היום יום א' ה- 2 בנובמבר 2014 כתבה מיה סלע מאמר הספד לשבתי טבת, כמעט מסה, על הכוכב של המו"ל הגדול של
הארץ גרשום שוקן. והוא אכן היה כוכב בכול התחומים העיתונאיים שבהם עסק החל בהומור העוקצני שלו ועד לתחקירים רבי היקף. עם הזמן הוא היה לסופר ולהיסטוריון של
דוד בן-גוריון. טבת, שהיה בנעוריו איש השומר הצעיר, הפך למעריץ של בן-גוריון שהיה מנהיג מפא"י. ביטוי לכך הוא נתן עם שידור הבכורה של הטלוויזיה הישראלית.
הטלוויזיה הישראלית הופיעה בשידור הבכורה ביום העצמאות 1968 במלאת שנה למלחמת ששת הימים במצעד הניצחון של צה"ל. בשעה שצה"ל היה צבא מאומן ומיומן והוא הוכיח זאת בששת ימי הלחימה, הטלוויזיה, הייתה פג, ושידור הבכורה, לא היה אפילו חזרה "לקראת", אלא איזה נס מלווה במאמצים ובסיבוכים של סייח, שנולד טרם זמנו. אחר כך הסוס המסכן הזה חזר לאורווה, עד שנמצא כשיר לרכיבה.
עובדה זאת לא מנעה מכתבים שונים, בעיקר אלה שסקרו את הרדיו למתוח ביקורת על הטלוויזיה של יום אחד, ובמיוחד מכיוון שהמצלמה לא הראתה לא את בן-גוריון ולא את דיין כתוצאה מהרכב מקצועי שאחד בקושי הבין את שפתו של השני. אבל בתקופה זאת לאחר הליכתו של בן-גוריון והחיבור בין מפאי לבין אחדות העבודה, הפשלה הזאת, וזאת אכן הייתה פשלה, יוחסה לשר ישראל גלילי. גלילי ממנהיגי אחדות העבודה היה השר הממונה על ביצוע חוק
רשות השידור, כלומר על הטלוויזיה.
שבתי טבת שהיה אז כתב מדיני, או פובליציסט ראה לנכון לכתוב דברים אלה בעקבות השידור: במאמר התחת הכותרת "אות מבשר רע" טבת אומנם קבל את הטיעון שזה היה מחדל טכני אבל "דווקא משום כך זה היה אות מבשר רע. החשש הוא שמדיניות של אי-סיפוק הסקרנות של הצופים בטלוויזיה העתידה תהיה קו כללי בידי מי שמופקד עליה... במעשה ידיו של השר גלילי ניכר לעתים הרצון הטוטאליטרי... והתוצאה היא מעין סעודה דיאטטית ללא מלח ופלפל שהתבל היחיד הוא הסכרין" ("בית היהלומים" - ספריית הפועלים ע' 14).
הרבה מן הדברים היו אומנם בחזקת תרחיש, אבל אילו היו מראים את בן-גוריון ודיין, ספק אם שבתי טבת היה מטריח עצמו לכתוב את הרשימה, ורשימה נפרדת נכתבה על-ידי מבקר הרדיו הקבוע...
טבת העריך את בן-גוריון ודיין, אבל אני מרשה לעצמי לחשוב כי הראיון לכתוב אי-פעם היסטוריה על הזקן צץ בו בהזדמנות מסוימת.
באותה עת, בשנת 1969 זמן קצר לאחר שובי כשליח רשות השידור באמריקה הצפונית, הייתי המפיק של משדר אקטואליה בשם "במחיצה אחת... עם"; בדרך כלל המרואיינים היו באולפן. הפעם צלצלתי לשדה בוקר בלא תיווך, וביקשתי שבן-גוריון יהיה האורח של התוכנית ושאנו נבוא אליו. לאחר כמה ימים קבלנו תשובה חיובית. הצוות שהרכבתי לצורך השיחה עם הזקן כלל את
חיים יבין שהוא כבר אז היה מגיש חדשות פופולרי, ואת שבתי טבת (בעיקר לנוכח הביקורת שלו על משדר הבכורה) ואותי. לקחנו שני צלמי פילם ואחד מהם מנהל הצלמים
דוד הירשפלד.
בילינו בחברת בן-גוריון שלושים ושש שעות, מהן שוחחנו איתו במהלך הצעדה שלו ומהם בחדרו. אכלנו איתו ארוחת בוקר ולפנינו התגלה בן-גוריון שונה מכפי שהוא השתקף בציבור. הוא דיבר בערגה על רעייתו פולה שנפטרה לפני כן. על הרגליו שלו בהשפעת רעייתו וכיוצ"ב דברים של חיי יום, שבעינינו היו רחוקים מבן-גוריון מרחק גלקטי. יצאנו מן המפגש הזה מהופנטים. גם מן הדברים שאמר, הן לגבי עתיד המדינה והן לגבי העולם, שברובם התגשמו. למשל הוא צפה שבעוד פחות מיובל שנים סין תהיה המעצמה הראשונה במעלה לא במובן של מספר תושביה, אלא בכול תחומים הטכנולוגיים והכלכליים.
אני זוכר במיוחד את שבתי, שאותו כמובן הכרתי טוב, יושב לידי בדרך חזרה לתל אביב והוא כולו מהורהר ומנענע בראשו כלא מאמין. להערכתי אז נולד בו הרעיון שפעם הוא יהיה ההיסטוריון של אותו איש מיוחד במינו. וטבת היה עיתונאי נחוש שחתר למטרה כמו שהוא חתר לשלמות הכתבות או התחקירים. שלו. לצערנו הוא לא הספיק את הכול.
שבתי עמיתי הלך. אבל מה שהוא השאיר, כמו ה"אנטומיה" של מלחמת ששת הימים - "חשופים בצריח", ובייחוד ספריו על בן-גוריון, עוד זמן רב זה ישמש לנו מקור מידע עצום. ובדרך זאת נזכור אותו.
