מעריציו בישראל של האורקל הוותיק מה"ניו-יורק טיימס", תומס פרידמן, החסירו בשבוע שעבר פעימה עצבנית. לפחות, אחת. לא קשה להבין מדוע וגם למה טוריו - שהתפרסמו דרך קבע בביטאון הפלשתיני בשפה העברית, הארץ, או צוטטו באדיקות על-ידי חסידיו השוטים
נחום ברנע ו
שמעון שיפר בידיעות אחרונות/ynet - נתקלו לפתע בקבלת פנים עוינת ומתעלמת.
נבואות הזעם של פרידמן, בעל הטור הפופולרי ואיש אמונו של הנשיא אובמה, זכו כמובן תמיד לכותרות גדולות בעמודים הראשיים של אמצעי התקשורת הללו - וזאת, כל עוד תקפו בבוטות את ראש הממשלה נתניהו והדביקו למדיניותו סיומות אפוקליפטיות לעתידה של מדינת ישראל.
מפיו של נתניהו אז במה חטא טורו האחרון של חביב התקשורת השמאלנית? לא קשה לגלות. צריך רק לקרוא את הדברים שכתב (הארץ דחק אותם למוסף הכלכלי שלו... כדי שלא יורידו לתרבות רעה את קוראיו) בטורו האחרון. קשה להאמין שפרידמן ממש חזר בתשובה, אבל יש להודות שהדברים שכתב נשמעים ברובם כאילו יצאו מפיו של נתניהו בפני עצרת האו"ם או בחדר הסגלגל.
יש לקוות ששום גורם אלמוני בבית הלבן לא יכנה אותו עכשיו משהו בסגנון "COWARD" ("מוג לב"), שהריי הקללה "CHICKEN" כבר שמורה בלעדית לביבי.
פרידמן מסיים אומנם את טורו בתחזית כי "הסטטוס קוו הנוכחי רעיל" מפני שהוא עלול להוביל למצב שמדינת ישראל תהפוך למדינה "רב-לאומית ורב-דתית". אבל באשר לסיכוי הנוכחי להתניע יוזמת שלום הוא פסימי לחלוטין, מסיבה פשוטה: הוא מציאותי, ולכן מגלה הבנה מלאה לדאגה הישראלית.
"יש כיום לימין הישראלי בראשות ראש הממשלה ביבי נתניהו - כתב פרידמן - "כמה טיעונים ממש חזקים התומכים בשימור הסטטוס קוו, טיעונים שבטווח הארוך קטלניים לישראל כמדינה יהודית דמוקרטית" - כתב ה"מומר" פרידמן והסביר: "ישראל כיום מוקפת בארבעה מתוך חמישה גבולותיה - דרום לבנון, עזה, סיני וסוריה - לא במדינות אלא במיליציות, לבושות בבגדים אזרחיים, חמושות ברקטות ואשר מסתתרות בתוך אוכלוסייה אזרחית. אין עוד מדינה שעומדת בפני איום דומה" - הדגיש פרידמן.
מעניין, מה שגילה פרידמן בניו-יורק, נסתר מבינתו של
שמעון פרס בירושלים. רק לאחרונה, בראיון בערוץ 2 בשבוע שעבר, ובמוצ"ש בעצרת ליום השנה ה-19 לרצח
יצחק רבין ז"ל, אימץ אבי "המזרח התיכון החדש", מנטרה חדשה ואופיינית: "באין שלום אנו מלבים את השנאה ואת הפחד". חבל שמר פרס לא טרח לספר לנו מה מלבים שידורי הטלוויזיה הפלשתינית הרשמית, או הנאומים של ראש הרש"פ אבו-מאזן.
רק אתמול, בתגובה לשירת ההלל של פרס, באשר לפרטנר המתוסכל המחכה לנו לשווא במוקטעה, שיגר אבו-מאזן מענה אופייני. הוא שלח מכתב תנחומים למשפחתו של המחבל שהתנקש ביהודה גליק. מעבר לעצם שיגור המכתב, חשוב יותר לשים לב לתוכנו.
"בכעס - כתב הפרטנר הוותיק שלנו לשלום - "קיבלנו את ההודעה על הפשע הנתעב שביצעו כנופיות ההרג והטרור בצבא הכיבוש הישראלי נגד הבן מועתז איברהים חיג'אזי, שעלה השמימה כחלל למען העם הפלשתיני. אני מגנה בתוקף את הפעולה הברברית שמצטרפת לכל פשעי הכיבוש הישראלי נגד העם הפלשתיני".
לא פלא שלסיסמאות החלולות של פרס ושות' במרצ ובעבודה, אין לצערנו כיסוי במציאות הגיאופוליטית שלנו. הן ערבות רק לאוזני המשוכנעים, אלה שמראש החליטו להתפעם מדבריו. אולי משום כך גם העצרת בכיכר רבין הפכה מעצרת ממלכתית לאסיפת בחירות שמאלנית, וכזה בהתאם היה מספר משתתפיה.
אמנם בחדשות ערוץ 2 דיווחה הכתבת דפנה ליאל במוצ"ש ש"הכיכר מלאה... וגם ברחובות המובילים יש זרימה של אנשים", אבל ביום ראשון כבר דיווח ערוץ 2 על 12 אלף משתתפים. תהליך מיזעור דומה עבר גם על אתר ynet. במוצ"ש כתבו שם על "רבבות" (מה שמעורר אצלי את החשש שכמה עיתונאים לא בדיוק יודעים מה פירוש המילה "רבבה"! לתשומת לבך, השר
שי פירון), ביום ראשון נאלץ גם ynet להתנער מהערכת המארגנים.
נקודת מבטה של ישראל? אבל נחזור לתומס פרידמן. בעל הטור רב המוניטין ש"פתאום" גילה אילו סכנות נשקפות לישראל, אחרי שתקופה ארוכה לא שמע כלל על החמאס והחיזבאללה ולא היה מודע לעובדה שאפילו שלטונו של
מלך ירדן עבדאללה, נמצא בסכנה מתמדת.
המשיך תומס פרידמן וסיפר לקוראי ה"ניו-יורק טיימס" את האמת בשטח, מהי המציאות הביטחונית האופפת את ישראל, ובהכרח מכתיבה למנהיגיה את עקרון עליונות שיקולי הביטחון: "כאשר מפקדים ישראלים ברמת הגולן מביטים כיום לעבר סוריה, הם רואים יועצים רוסיים ואירנים, לצד יחידות של צבא סוריה ולוחמי חיזבאללה מלבנון, נלחמים במיליציות סוניות וג'יהאדיסטיות - והג'יהאדיסטים בדרך כלל מנצחים".
סיכם פרידמן את ההיבט הביטחוני מנקודת ראותה של ישראל: "זה לא מצב שמעודד נטילת סיכונים בגדה המערבית, הצמודה לנמל התעופה הבינלאומי היחיד של ישראל. העובדה שישראל נסוגה באופן חד-צדדי מעזה בשנת 2005 וחמאס השתלט על הרצועה ב-2007 והקדיש את מרבית האנרגיה שלו למלחמה נגד ישראל ולא לבניית פלשתין, גם היא לא מעודדת נטילת סיכונים ושינוי המצב הקיים".
בהמשך, גם מזכיר פרידמן עובדה מאלפת שרק מפריכה את הפזמון הישן-נושן של השמאל הישראלי הדבק בחזיון התעתועים שלו אודות אבו-מאזן "הפרטנר לשלום שכמוהו לא יהיה לנו" (מלים: ש.פרס. מנגינה:
שלום עכשיו).
וכך כותב פרידמן: "ב-17 במארס העלה הנשיא אובמה באופן אישי, בפגישה פנים אל פנים עם הנשיא הפלשתיני מחמוד עבאס, רעיונות לפשרה בכמה מנקודות המחלוקת העיקריות, במסגרת היוזמה של שר החוץ האמריקני קרי, וביקש מעבאס לומר לו במקום האם יסכים להן. אובמה עדיין ממתין לתשובה"... - סיכם פרידמן.
ישראלים המודעים לדפוס התנהגותם של המנהיגים הפלשתינים אינם מופתעים מהגילוי הזה של פרידמן. הוא ידוע ומוכר היטב לכל מי שמסרב לשקוע באשליות, למכור לציבור הישראלי הזיות שלום ולזכות בתשואות אדירות בזירה הבינלאומית.
הם למדו, שכל אימת שנוצר סיכוי ואפילו קלוש לחתימת הסכם שלום, נבהלו ערפאת ויורשו אבו-מאזן ונמלטו מהזירה. כך היה עם ערפאת בשיחות קמפ דייוויד עם ברק (2000), וכך היה עם אבו-מאזן בשיחות שניהל עם אולמרט (שאפילו הסכים לקלוט מספר סימלי של פליטים).
עכשיו מתברר שגם אובמה הפחיד את אבו-מאזן. אבל "מחנה השלום" לא ייתן לעובדות לקלקל לו את הדמגוגיה הישנה שלו, לפיה אבו-מאזן רוצה שלום ונתניהו הוא הסרבן. לא פלא שלסחורה השקרית הזו יש פחות ופחות קונים.