מניתוח מהלכיו האחרונים של אבו מאזן, עולה בבירור כי יושב-ראש הרשות הפלשתינית מיישם בשיטתיות החלטה אסטרטגית - לחדול מתהליך השלום. רק החלטה כזו מסבירה את מהלכיו האחרונים. גידופיו באו"ם ("ישראל ביצעה רצח עם בעזה"), עמדתו הקיצונית בהר-הבית, חידוש והידוק הקשר עם חמאס בעזה, מסע השיסוי נגד הלגיטימציה של מדינת ישראל בחו"ל - כל המהלכים הללו - המקריות מהם והלאה. יש כאן שינוי מהותי, המבוסס על חשיבה לטווח ארוך. הוא אופייני לאיש ולדרכו הפוליטית.
גורמים בכירים בסביבתו המיידית של ראש הממשלה, וכנראה גם ראש הממשלה עצמו, זיהו מגמה זו והם מקדמים אותה בשתיקה עולצת. אולי רווח להם, לפחות בכל הקשור לחזית הפנימית. אומנם בישראל יש ציבור המסרב להשלים עם עובדה זו, אבל גם כאן הרוב מוכן להתמסר בשקיקה לשינוי שחל בהליכותיה של ההנהגה הפלשתינית. השינוי הזה במחנה הפלשתיני, גורם להשפעה משתקת על הפעילות הפוליטית בישראל פנימה. היא מדכאת את השמאל, המוצא את עצמו בודד מאי פעם. היא אומנם יוצרת ומחזקת גורמים אנרכיסטיים שחוברים אליו, אך כל היצרים והכוחות האלה לא מאיימים על ראש הממשלה וגורמי השלטון המרכזיים. נהפוך הוא. התחושה בלב רבים היא שעכשיו סוף-סוף הימין הגיע למיצוי צדקתו. "אין עם מי לדבר" אומרים שם.
בטרם אוסלו ובמהלכו, הצליחו ביילין ופרס לגבש קונצנזוס לאומי סביב הטענה שהפערים בין הפלשתינים והישראלים אומנם גדולים מאוד, אולם יש מרווח סביר שלתוכו אפשר "להשחיל" הסכמי ביניים אפשריים בין הצדדים, הסכמים שיקרבו ביניהם. "בואו ונסכים קודם כל על מה שאפשר להסכים. את השאלות הקשות נדחה לשלב אחר", אמר ביילין. זו הייתה הטענה המרכזית של השניים. הציבור קיבל עמדה זו, וכך נולדו הסכמי אוסלו. אלא שבמהלך הזמן, ובמיוחד אחרי האינתיפאדה הראשונה והשנייה, התברר שהפלשתינים משחקים משחק אחר לחלוטין. "הבה נוציא מהישראלים מה שאפשר. ובמקביל נעשה גם שימוש בכוח. אללה אכבר"... כך פרצו האינתיפאדות, הראשונה והשנייה.
האתוס הבוער בעצמותיה של החברה הערבית ובמיוחד של הפלשתינים, הוא שהלחימה בכוחות זרים ועכשיו גם בציונות, היא בבחינת ג'יהאד; מצווה עוד מתקופת כיבושיו של הנביא מוחמד. תוצאותיה של מלחמת השחרור שלנו אינן יכולות להישאר כפי שהן מבחינתם. זהו חילול קודש. זכות השיבה היא לכן יסוד היסודות של הפוליטיקה הערבית והפלשתינית.
סרבן שיטתי רבות דובר בישראל על תרגילי הפרישה החוזרים ונשנים של אבו מאזן מהשיחות המדיניות עם אישים בכירים בממשל הישראלי. התופעה חזרה ונשנתה כל פעם שאלו הגיעו לשלב של הכרעה. כל אותו זמן הביעו גורמים פוליטיים משמאל למרכז המפה הפוליטית, סירוב לראות נכוחה עובדה זו ולא לאמץ את ההבנה שהאיש הוא, מטעמים שלו, סרבן שלום עקרוני ושיטתי. הדבר היחידי העשוי להבקיע סדק בחומת הסירוב הפלשתינית הוא גיבוי ברור, שאינו משתמע לשתי פנים, של הליגה הערבית ואולי גם של מדינות ערב, שהיו שותפות להצהרה משנת 2002, לוויתורים גם בתחום זכות השיבה (בשילוב עם מאמץ גדול של מדינות ערב העשירות, בשיקום הפליטים). ללא מעשה מדיני כזה, לא ניתן יהיה להתקדם אל עבר פתרון כלשהו.
ההכרה שאבו מאזן לא יעשה הסכם ללא התייחסות ברורה לזכות השיבה ובלי חזרה לגבולות 67' או מעורבות של מדינות ערב בתהליך זה, טרם הפכה לנחלת הכלל. אנו נהנים בינתיים מהקלות הבלתי נסבלת של האשליה העצמית בבחינת "הנה יש שקט והוא יימשך לעד". אלא שאנו בוחרים להאמין לעצמנו ולא לעובדות בשטח. אבו מאזן לא יכול וגם לא רוצה להירשם בהיסטוריה הערבית והפלשתינית כמי ששבר את הקונצנזוס המקודש. מה גם שעכשיו יש לאבו מאזן שסתום מצוין מבחינתו להוצאת עודפי קיטור מסיר הלחץ בו הוא נתון.
הפעילות הפוליטית שמפתחת הרשות הפלשתינית באו"ם ובמרחבים בינלאומיים שונים, הופכת את המתקפה בה הוא נוקט למסע ניצחון. כאן הוא זוכה להצלחה ברורה. כפי שהוכח בלונדון, בסטוקהולם ובקרוב כנראה גם בספרד. הוא זוכה בהישגים אלה בין היתר גם בזכותם של ישראלים, שאיבדו את כושר ההבחנה בין רצון טוב כלפי הפלשתינים לבין שמירה על האינטרסים של מדינת ישראל.
כל ההסכמים בינינו לבין הפלשתינים נוצרו כל עוד היו לנו "נכסים" שסביב מסירתם לפלשתינים נוצר קונצנזוס רחב, שהאמין בגישה פרגמאטית אליהם ואל דרישותיהם. אלא שנכסים אלה כבר אינם בידינו. עכשיו הגיעו שני הצדדים אל רגע האמת. אל ליבת הסכסוך. כל ניסיון להתגבר עליו ללא סיוע ממדינות ערב לא יביא את הפירות המקווים.
