"איש הר-הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר ואבוקות דולקין לפניו" [משנה מידות א, ב]; כמה יאה התואר 'איש הר-הבית' לידידנו יהודה גליק הי"ו (=ה' יחייהו וינצרהו) המוסר את נפשו להאיר באבוקות של אור את המסילה העולה בית א-ל (על-פי שופטים כ"א, י"ט). 'איש ההר', כובש ההר, מעפיל המתייצב בראש ההר וקריאה נבואית בפיו: "לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית א-להי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" [ישעיה ב', ג'; מיכה ד', ב'].
הר-הבית נחלק לשבטים סוגיית היתר כניסה להר-הבית בימינו - במגבלות של טבילת טהרה, מורא מקדש ותיחום איזורים בהר - שנויה במחלוקת 'הלכתיות נטו' ו'מדיניות הלכתית', להיתרא ולאיסורא. גם בקרב בעלי תריסין במחנה התורני-ציוני נחלקו הדעות; מהם מחמירין הלכתית נטו ומהם מחמירין כמדיניות של סייג וחשש לכרסום במגבלות. באותו מחנה תורציוני ניצבים מולם המתירין; מהם נטו, ככל שאלה הלכתית הנפסקת לגופה, ומהם המטין להיתרא מתוך חיבת הקודש המכריעה ספקות. לשון אחרת, בפסיקה התורציונית יש גוון 'ליטאי' של מעדיפי 'להחמיר!', יראי פסיקה ודוגלי 'שב ואל תעשה' בכל שאלה שיש בה בית הספק. ויש תורציונים בעלי נטייה יותר 'חסידית', המורים היתר הלכתי כאשר ברקע גם כלות הנפש וכמיהת 'עלה נעלה'.
מאידך-גיסא, במחנה החרדי כולם כאחד (כמעט. ראו להלן) עונים באימה ואומרים ביראה: אסור! "איש לא יעלה עמך וגם איש אל יֵרא בכל ההר" [שמות ל"ד, ג']. וכל כך למה? תשובתי; הר-הבית מתויג כ'הלכה ציונית', בדומה למה שכתבתי בגליון חג הסוכות השתא על 'היתר המכירה', וכשם שמסתמא אכתוב וכתבתי על סוגיות הגיור והגיוס ("עזרת ישראל מיד צר"; רמב"ם מלכים ה, א); הלכות אלו נגועות בלאומיות, רחמנא לצלן, ומכאן פינה ויתד לפסלן על הסף; 'מצוה הבאה בלאומיות' תחמיצנה!
בראש הפיסקה הקודמת כתבתי 'כמעט'; אשרינו שזכינו לבני-עלייה (תרתי משמע) חרדים, והמה מועטים, הפוקדים את ההר לחזות בנועם ה' ולבקר במקום היכלו. הללו, ניחשתם, מן הגוון החסידי; ולא מכת מתלהבי ברסלב, למשל, אלא דווקא מקרב חסידות
בעלז המאופקת, השמרנית, המאופיינת ביראת שמיים ובלמדנות קרירה במקצת. קבוצת מופת זו דוגלת לא רק במצוות "לכו ונעלה אל הר ה'" אלא גם בהמשכו של הפסוק: "ואל בית א-להי יעקב", דהיינו בנין בית המקדש בימינו-בידינו. אגב, הרוצה לראות מעין דוגמה שלמעלה בהר יבקר בהיכל בעלזא המפואר בירושלים, המסוגל להכיל עד כ...עשרת אלפים מתפללים.
משם יוצאת הוראה נחזור אפוא להר המוריה ה'הלכתי'; "מאי הר המוריה... שיצא ממנו הוראה לישראל" [תענית טז, א].
לא אכחד כי אנוכי נמנה על העולים להר, בטהרה ובמורא, וכבר העליתי חוויות שבקדושה במדור זה. אתייחס במילים ספורות למחלוקת ההלכתית. שני טעמים חברתיים-פוליטיים משמשים את בעלי האיסורין, והם אינם ראויים כלל להידון; האחד, "מה שלא היה נצרך לאבותינו לא נדרש גם לנו. נסתדר בלי". והשני שכבר הוזכר; "הלכה שאחזו בה הציונים-הצדוקים טעונה הרחקה ופסילת סף".
אכן, שתי נקודות הלכתיות הן הדיון האמיתי; (א) ספקות ארכיאולוגיים וגאוגרפיים בקשר לתיחום הגבולות הפנימיים בתוך ההר, היכן 'מחנה לויה' (המותר בכניסה לטמאי מתים, לאחר טבילה כהלכתה) והיכן 'מחנה שכינה', העזרות, האסור. (ב) ראוי לגזור איסור כסייג לכניסה בלתי מוקפדת על טבילה כהלכתה ומורא מקדש.
תשובתנו; (א) בסוגיות הלכתיות רבות יש מחלוקות ויש דעות ויש הכרעות. רבות מהן לקולא, גם באיסורי כרת כשבת ופסח, טהרת המשפחה, כשרות ושמיטה וכד' ויקצר המצע מלפרט. (ב) אין בידינו לחדש גזירות. מאידך-גיסא, מוטב שייכנסו בהיתר ולא באיסור. מאות ואלפים עולים להר ללא כל הגבלה והנחיות רבניות יבטלו את עוונם של רבים אשר יצייתו. האם לרבנים לא אכפת מהם כלל?
ולבסוף, האיסור הרבני-חרדי מובלט בזירה הבינלאומית ומשחק לידי אויבינו-מנדינו וכל הקמים עלינו. ה'וטו' הרבני מפקיר את מקום השכינה ל'ארוונה היבוסי' ול'אל-בוראק' – סוסו של מוחמד. אך, אבוי, שום נכנסנו לזירה ה'ציונית', רחמנא לצלן.
