קו ההגנה: זו סחיטה

קו ההגנה של אהוד אולמרט מול שולה זקן, כפי שהוצג ביום הראשון לחקירתה הנגדית (יום ה', 6.11.14), הוא חד וברור: מדובר בסחיטה. זקן רצתה מאולמרט כסף, הרבה כסף, ואיימה שתהפוך לעדת מדינה אם לא ייענה לה. כאשר אולמרט דחה את דרישותיה, וכאשר הרגישה שדלתות בית הסוהר עומדות להיסגר מאחוריה לחמש שנים, היא מימשה את נשק יום הדין, חתמה על הסכם עם הפרקליטות וכעת היא מוכרת סיפורים עליו. זה מזכיר במידה מסוימת את קו ההגנה של אולמרט במשפט הולילנד: שמואל דכנר ידע שכדי לקבל מעמד של עד מדינה, הוא צריך להפליל את האנשים הבכירים ביותר שאפשר – ומי יותר בכיר מאשר אולמרט? נכון לעכשיו, לפני הערעור, קו ההגנה הזה נכשל. חשוב לזכור, שסחיטה אינה חייבת להיות על שקרים. ליתר דיוק, סחיטה מוצלחת (וסליחה על הביטוי), היא דווקא כזו שמבוססת על אמת – שהרי שקרים ניתן להפריך. חוץ מזה, הדגישה זקן – ואולמרט עצמו אמר זאת בקריאת ביניים – על אולמרט לא ניתן לאיים. מי שהיה ראש ממשלה בזמן מלחמה, ולפי פרסומים זרים הורה על מבצע נועז נגד כור גרעיני בסוריה, הוא האדם שייבהל מראש לשכתו? ועוד נקודה. בהמשך הדרך ינסה עו"ד אייל רוזובסקי לשכנע את בית המשפט, שמדובר באישה שקרנית ומניפולטיבית; הוא כבר עשה זאת בקטן, ובוודאי עוד יחזור לכך בהרחבה. חשוב לזכור, שאכן מדובר בעבריינית כבדה שלא תמיד האמת הייתה נר לרגליה, בלשון המעטה. במקביל, יהיה קצת מוזר לשמוע את אולמרט אומר שהאישה שישבה לצידו בצומת הרגיש ביותר של מדינת ישראל – לשכת ראש הממשלה – אינה ראויה לאמון כלשהו.

מי שחשב שזקן תתמוטט בחקירה הנגדית כפי שאירע לה בחקירתה הראשית במשפט הולילנד, התבדה – נכון להיום. היא הייתה נרגשת, מדי פעם נסערת, אבל עמדה בהתקפות החזיתיות של רוזובסקי. הרושם הוא, בלי לקרוא את הפרוטוקול, שלא היו לה עד עכשיו סתירות מהותיות. היו סתירות פה ושם, אבל כנראה בפרטי לוואי ולא בליבת העדות. לצד זאת, כדאי לשים לב לעוד תופעה בולטת. זקן טוענת שאת כל מה שהיא יודעת – למדה מאולמרט. עושה רושם שיש לפחות דבר אחד שבו הייתה תלמידה מצטיינת: בהתחמקות מתשובות. רוזובסקי שואל משהו – והיא עונה בנאום ארוך שכלל איננו קשור. אבל רוזובסקי לא הניח לה, וגם השופט יעקב צבן התערב מדי פעם ודרש תשובות. זה כמובן קרה בנקודות בהן השאלות היו במיוחד לא נוחות לזקן, ויהיה צורך לראות מהו המשקל המצטבר של האירועים הללו לגבי קביעת אמינותה.

כאשר זקן החלה להתרגש, היא ירתה טענות והאשמות בצרורות. כך טענה, שאולמרט שילם למתאמת הנסיעות שלו, רייצ'ל ריסבי-רז, כדי שלא תסבך אותו בפרשת ראשונטורס. כך סיפרה על שיחה עם עו"ד אורי מסר, שאמר לה לטענתה ששניהם משלמים את המחיר בעוד אולמרט עושה חיים בחו"ל. כך דיברה על הג'וב שסידר אולמרט לבנו שאול אצל היהלומן בני שטיינמץ, ועל הלימודים בקריה האקדמית אונו שסידר למאבטחיו. כך טענה, שאם הייתה פותחת את הפה – אולמרט לא היה נחלץ מפרשת הבית ברחוב כרמיה. במבט מן הצד, יש משהו מאוד אותנטי בצרורות הללו. מי שמשקר, בדרך כלל לא בא כאשר באמתחתו המון פרטים קטנים כאלו שאותם יפזר לאורך הדרך. ההתרגשות והכעס של זקן היו אמיתיים, אלא אם כן היא יכולה לשקול לעשות הסבה מקצועית לתיאטרון. ולכן לא נראה, שהסיפורים השוליים הללו הם כולם פרי דמיונה הקודח וליבה הרותח.

בחלק ניכר מהדיון כיכבה שיחה שניהלה זקן באוגוסט 2013 עם מתקשרת בשם אופירה. האחרונה המריצה את זקן לדרוש מאולמרט כסף ולהזהיר אותו שהיא עלולה להעיד נגדו. זקן טענה, שהיא בסך-הכל הקשיבה אבל לא ביצעה; ההגנה אומרת שהיא הסכימה בפה מלא שזהו הכיוון הנכון. לשיחה זו יש חשיבות רבה בניסיון להוכיח את הקו לפיו הכל הוא תוצאה של סחיטה. כאשר מקשיבים לשיחה, שומעים זקן שונה מזו שמופיעה על דוכן העדים. שומעים אישה מאוד לא מתוחכמת, אישה שמדברת כמעט בשפת רחוב, אישה חסרת השכלה, אישה כמעט פרימיטיבית. ואז עולה השאלה: מדוע אולמרט החזיק אותה לצידו כל כך הרבה שנים? מדוע היא הייתה האדם הקרוב ביותר אליו מחוץ למשפחתו? אלו תכונות היו לה, שעלו בעיניו על החסרונות הללו?