שש השנים הראשונות של הנשיא ברק אובמה בבית הלבן התאפיינו במתיחות אישית בינו לבין ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ובחילוקי דעות ביניהם בנושאים מרכזיים: בראש ובראשונה התהליך המדיני הישראלי-פלשתיני וסוגיית הגרעין האירני. אמנם, בין השניים התקיימו מפגשים רבים, אבל עננת המחלוקות לא חלפה. השנתיים הבאות יעמידו את היחסים האישיים בין שני המנהיגים, כמו גם את היחסים בין המדינות, במבחן קשה. זאת, הן בשל מורכבות הנושאים שעל המדוכה והן משום תוצאות הבחירות הקונגרסיונליות, שהביאו לשליטה של המפלגה הרפובליקנית בשני בתי הקונגרס – בית הנבחרים והסנאט. ההשלכות הפנים-אמריקניות של עימות מלא בין קונגרס, המצוי בשליטת מפלגה אחת, לבין נשיא מן המפלגה היריבה, הן בדרך כלל שליליות. בעגה הפוליטית האמריקנית, הנטייה במצב כזה, היא להגדיר את הנשיא, בשנתיים שנותרו לכהונתו השנייה, כ"ברווז צולע". אולם, מאמר זה לא ירחיב בנושא רב-משמעויות זה, אלא יתמקד בהשלכותיו של המתח בין הקונגרס לנשיא על ישראל. אין זו הפעם הראשונה שתופעה זו מתרחשת בפוליטיקה האמריקנית. מבחינתה של ישראל, מצבים דומים בעבר יצרו דילמה ומלכוד שזו ביקשה להימנע מהם. מאז ומתמיד הדגישה ישראל את הישענותה על תמיכה דו-מפלגתית וחתרה ליצור קואליציה רחבה, הנשענת על שיתוף פעולה חוצה גבולות מפלגתיים של הנבחרים. מדי פעם היו "התחלקויות" של ראשי ממשלה ושרים ישראלים, שלא עמדו בפיתוי והביעו את דעתם בעד או נגד מועמדים ונשיאים מכהנים, אך ככלל נשמרה מדיניות אי-ההזדהות. עם זאת, בשנים האחרונות התחזקה בוושינגטון התחושה, שלראש ממשלת ישראל ולבכירים ישראלים אחרים יש העדפה ברורה של המפלגה הרפובליקנית. יש אכן להניח, שבחוגים רחבים בישראל גרמו תוצאות הבחירות שנערכו ב-4 בנובמבר 2014 קורת רוח. מבלי לנסות לפגוע בקורת רוח זו, רצוי שאלו הנהנים ממנה יבינו את המשמעויות של המצב שנוצר בין הממשל והקונגרס, בכל הקשור לנושאים החיוניים לישראל. הקונגרס האמריקני אינו תחליף לממשל, המרכז בידיו את סמכויות הביצוע. הקונגרס מחליט, למשל, על רמת הסיוע הכספי לביטחון ישראל – אם מתוך היענות לבקשות הממשל או מתוך החלטה שאותה הקונגרס מאמץ. כבר קרה בעבר, שהממשל ביקש, מסיבות של עימות עם ישראל, להפחית מרמת הסיוע לישראל ונתקל בהתנגדות הקונגרס. בשני הנושאים המרכזיים שעל הפרק – התהליך המדיני וסוגיית הגרעין האירני – שיעמדו במרכז הפעילות המדינית בתקופה הקרובה, יוכל הקונגרס להמליץ על מדיניות, להטיח ביקורת באובמה ולנסות להערים קשיים אם התנהלותו של הנשיא לא תיראה לו כנכונה. אולם הקונגרס אינו יכול למנוע מן הנשיא לפעול בדרך זו או אחרת. אם וכאשר תובא למועצת הביטחון של האו"ם טיוטת הצעה בנושא הפלשתיני, לא יוכל הקונגרס לכפות על הנשיא להטיל עליה ווטו. כבר עתה פועלים פקידי הממשל האמריקני לגבש הצעת החלטה, שתימנע הטלת ווטו אמריקני במועצת הביטחון (נוסח ההחלטה אינו מקובל על ישראל, משום שהוא מתייחס לקווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים, הגם שבלי התייחסות למזרח ירושלים). אבל הקונגרס אינו יכול להורות לממשל לקבל נוסח כזה או אחר. כמו-כן אין ביכולתו, כאמור, להורות על אופן ההצבעה של ארצות הברית במועצת הביטחון. זאת ועוד, גם ידידיה הקרובים והמסורים ביותר של ישראל בקונגרס האמריקני לא ישקלו ל"העניש" את הנשיא על-ידי פעולות חקיקה, שאין להן ולא כלום עם נושאים של מדיניות חוץ. זה לא קרה בעבר, וספק רב אם יקרה בעתיד. אם ארצות הברית לא תטיל ווטו על הצעת החלטה במועצת הביטחון העוסקת בסכסוך הישראלי-פלשתיני, יש להניח ששלושה רבעים מחברי הסנאט יחתמו על מכתב נזעם לנשיא, אבל המכתב לא יביא לשינוי בעמדת הנשיא, גם אם יגיע לפני ההצבעה. לפני שלושה עשורים עצר הקונגרס את ההקצבה למימון חלקה של ארצות הברית במספר ארגונים בינלאומיים, כאונסק"ו, שהרחיקו לכת באימוץ החלטות אנטי-ישראליות. הקונגרס יוכל לאיים בחזרה על תקדים זה, אך מדובר במהלך מורכב וספק אם ניתן יהיה לתכננו ולבצעו בשבועות הספורים, שנותרו עד לדיון, אם יתקיים, במועצת הביטחון. בנושא האירני ייתכן מצב מורכב יותר, אף כי גם במקרה זה אין הקונגרס יכול להכתיב לנשיא להימנע מחתימה על הסכם עם אירן, הכולל וויתורים שנגדם כבר התבטאו בכירים רפובליקנים בקונגרס. במקרה של הגרעין האירני לקונגרס האמריקני יש "שינים", שכן הוא יכול, למשל, לעכב את הסרת הסנקציות שאומצו בחקיקה בקונגרס. פעולה כזו, או דומה לה, תשרבב את ישראל בעל כורחה לעימות בין הממשל לקונגרס. אין פרוש הדבר שישראל אינה זכאית להביע ביקורת על הסכם אפשרי עם אירן ולהשמיעה גם בפני הנבחרים האמריקנים. עם זאת, ישראל צריכה להימנע מלפעול בדרך שתיראה כאילו היא זו שמסיתה את הקונגרס, שבשליטה רפובליקנית, לפעול נגד ממשל המצוי בידי הדמוקרטים. מצבה של ישראל בהקשר זה יהיה נוח יותר, אם בין אלו שישמיעו בקורת לפני ואחרי חתימה על ההסכם עם אירן, יהיו נבחרים משתי המפלגות. שני הממשלים, הישראלי והאמריקני, יזדקקו למנה גדושה של איפוק בשנתיים האחרונות לכהונתו של אובמה, כדי למנוע התדרדרות נוספת במערכת היחסים ושימוש במערכות המפלגתיות בישראל ובארצות הברית במסגרת הדיון ביניהן. מעבר להיבט המידי של ניהול המאבקים בחזית הפלשתינית ובחזית האירנית, על ישראל להביא בחשבון את השינויים הדמוגרפיים-פוליטיים המתחוללים בארצות הברית, ובכלל זאת אלה המתרחשים באוכלוסייה היהודית על כל גווניה ודורותיה. קבוצות של מיעוטים, שרמת מעורבותם הפוליטית הייתה לאורך שנים זניחה, הולכים ומרחיבים את השפעתם – אם משום חלקם הגדל באוכלוסייה ואם בשל מעורבותם המעמיקה. מדובר במיעוטים אתניים, אידאולוגיים ואחרים (כמו, למשל, ההומו-לסביים) הנשענים על הפתיחות הגדולה יותר בחברה האמריקנית ומשום כך הם מזוהים עם המפלגה הדמוקרטית. ההזדהות ההיסטורית-אידאולוגית עם ישראל וההכרה בממד המיוחד של יחסי ישראל-ארצות הברית אינן מוכרות לחלקים גדולים של אוכלוסיות אלו והמדיה הזמינה, שמדווחת על חיכוכים נמשכים בין הממשל לישראל, מעצימה את הנזק לתדמית ישראל בדעת הקהל האמריקנית. על-רקע זה, הזדהות בלתי מבוקרת של ישראל עם המפלגה הנחשבת שמרנית, אינה לטובת ישראל – בטווח הארוך. יתר על כן, מהניצחון הסוחף של הרפובליקנים בבחירות הקונגרסיונליות לא ניתן ללמוד כמעט דבר על תוצאות הבחירות לנשיאות ארצות הברית, שייערכו בנובמבר 2016. ב-4 בנובמבר 2014 הצביעה ארצות הברית הצבעה של ביקורת ומחאה נגד נשיא מכהן ולא בהכרח הצבעה של תמיכה בדרכה האידאולוגית של המפלגה הרפובליקנית. הפוליטיקאים הישראלים חייבים להסתכל לפחות לעבר נובמבר 2016 ולזכור שכשם שנשיא מכהן גרם לאובדן השליטה של מפלגתו בסנאט, מועמד או מועמדת כריזמטיים לנשיאות עשויים לסחוף מועמדים מאותה מפלגה בבחירות הקונגרסיונליות לניצחון. כדאי גם לזכור שדפוס ההצבעה של הקהילה היהודית לא השתנה רבות בעשורים האחרונים – רובה ככולה נוטה לדמוקרטים. איזון ואיפוק הם לכן שמות המשחק של ישראל בוושינגטון – לא רק, אבל בוודאי בשלושים החודשים הקרובים.