גם אם פיגועי הדריסה עדיין אינם בחזקת אינתיפאדה, יש בהם כדי להצביע על טקטיקה חדשה של ההתקוממות הפלשתינית נגד "הכובש הישראלי". יעודה הוא ברור למדי: לזרוע מוות והרס, ככל שניתן, בקרב האוכלוסייה היהודית, ובה בעת גם לגרום לה לפאניקה, כדי לערער את שלוות-ביטחונה.
בינתיים מתנהל בארץ ויכוח-עקר על אופיים וטבעם של פיגועים שכאלה: האם הם, אכן, ספונטניים ממש, או שמא, בכל זאת, מאורגנים מלמעלה. שהרי במצב הקיים הם חוזרים על עצמם, חדשים לבקרים, באין מעצור, גם אם אינם בממדי-מגפה.
כך או אחרת, ברור למדי שפיגועי הדריסה הפרטיזניים הם נשק קר, שהוא נוח מאוד להשגה ושימוש, וגם פחות מסוכן לגילוי מן הנשק החם, שבו משתמשים ארגוני הטרור. יתר על כן - רכב דורס יעיל לא פחות מכדור הנורה מרובה או אקדח, באשר הוא משיג את אותו האפקט.
ללא גבולות אלא שפיגועי הדריסה אינם הנשק הקר היחיד שבו משתמשים כיום הפלשתינים במאבקם נגד ישראל. בסך-הכל הם מצטרפים לשורה ארוכה של פעולות-איבה, הגורמות לישראל כאב-ראש לא קטן. בין אלה ניתן למנות את פיגועי הדקירות הספונטניים בחיילים הממתינים בטרמפיאדות ובאזרחים שלווים העוברים ברחוב - פיגועים שבהם גם המין החלש נוטל חלק.פעיל
ויש, כמובן, גם יידוי-אבנים, החוזר על עצמו חדשים לבקרים, ולחלופין - הבערה גדולה של צמיגים ברחובות - פיגועים שבהם גם הטף משתתף בחדווה. אם זו לא אינתיפאדה ממש - אז מה זה, בעצם, לכל הרוחות?
לשיטת הלחימה החדשה של האוכלוסייה הפלשתינית באויב הישראלי אין, למעשה, גבולות. אתמול זה היה הנשק החם שאמר את דברו, והיום זה הנשק הקר שמשיג את אותו האפקט. מחר, לעומת זאת, חלילה יוצתו בלונים של גז בחדרי-מדרגות, ואולי גם יורעלו מקורות המים שלנו. להתקוממות, מסתבר, יש שיטות למכביר.
