אני מקשיב לכם, מכובדים בעלי ניסיון רב, מורשת קרב, אומץ לב ציבורי, אמינות מפויסת ויכולת ביטוי של נפש מבוגרת ושקולה. מה אתם אומרים לנו,
ציפי לבני, בוזי הרצוג, זהבה ממר"צ,
עמוס עוז,
יריב אופנהיימר,
שמעון פרס? שאנחנו מפסידים את אהבת העולם. אנחנו במעשינו, או בחוסר מעשינו, מביאים על עצמנו את שנאת העולם. אנחנו אשמים שהעולם נגדנו כי... (כי יש לכם השקפת עולם).
אני עוצר לרגע את שטף המלים (במקרה של ציפי – המשפטים) כדי לשאול את עצמי: מתי בעצם הפסדנו את עולמנו, מתי הוא חרב עלינו? מתי הפסיקו לאהוב אותנו? יש לנו היסטוריה כתובה רבת שנים מסועפת למכביר ולוקח זמן לגלגל את מכלול האירועים. אפשר גם לשאול אחרת, מתי בכלל אהבו אותנו? אבימלך על שפת ים התיכון? פרעה במצרים? נבוכדנצר, המן, אנטיוכוס, טיטוס? הכנסייה הנוצרית לאורך קיומה?
אם אתם מנטרלים אוהבי ישראל מושבעים מסוגם של חומסקי,
אילן פפה ו
גדעון לוי, השאלה הזאת לא תקבל תשובה אמיתית. כי, למרבה הזוועה, מאז ומתמיד דווקא המשומדים שבינינו נושאים בקרבם את גן התשובה האוטנטית-הוטוטנטית בעבור הארץ ובעבור העולם כולו.
על בסיס האמת הזאת אני שוב שואל, במלים נרדפות, האם ייתכן שכל השנאה שהעולם מפגין כלפי יהודים - מקורה בישראל לעת החדשה? בהתנחלויות שלאחר 67? ב'כיבוש' שלאחר 67? בשאיפה (המתגרה בכל העולם) לעלות להר-הבית? האם ייתכן שבכל העסק הארור הזה אשמים שנים בלבד – אני והצ'יקןשיט שמייצג אותי?
הכינו לכם צידה יש היתממות גדולה באופן שהמכובדים הנ"ל עם גרוסמן ואלפבית יהושע מציגים תנאים של אהבת העולם ליהודי ישראל. לא רק היתממות יש אלא גם ניסיון בוטה להסוות מנה של בשר וחלב על צלחת אוכל המוגשת במסעדה כשרה למראית עין. כלומר, אנחנו באמת כובשים. הכיבוש החל באותו יום נמהר שיהושע בית והעם חצו את הירדן ליד יריחו. הספר הזה נעשה כל כך שנוא על שרת החינוך לשעבר שיש לי ספק גדול אם תלמידים מאז ימיה ועד היום יודעים מה כתוב בו.
כתוב כיבוש הארץ, גבירותי ורבותי הנ"ל. לא בשישים ושבע – הכיבוש היהודי החל כבר אז. המאבק שלנו על ארץ ישראל בארץ ישראל הוא מאבק קיומי. הערבים לא רוצים אותנו. נקודה. לא מקבלים. העולם צריך להחליט את מי הוא מעדיף כי כך מעמידים הערבים את פני הדברים. ה'מערב' נמצא במסלול התאבדות ולכן לא מבין למה זה נוגע בו בשעה שהוא מנסה להתרכז לשנייה כדי להזריק... זו מלחמה לחיים ולמוות.
הרצל חשב בזמנו שהילידים על החוף יושיטו יד בשמחה וייקחו את שלל החרוזים שנשליך לעברם כפי שזה קרה באמריקות, כפי שזה קרה באפריקות. זה לא מה שקורה. הם רוצים גם אותנו על המחרוזת. לכן תפסיקו לרכל על מעשה אהבה עם העולם ותיגשו לעניין קצת יותר ברצינות. תפסיקו לחשוב מה לעשות עם הערבים ותתחילו לחשוב מה לעשות עם עצמכם. תגידו לנו ברור מה אתם רוצים לעשות ואיפה אתם רוצים להיות.
ברגע שאתם תוכלו להסביר לעצמכם את האמת – גם העולם יבין. העולם המערבי יבין כי היהודים הם התקווה האחרונה שלו לחיים. בקיצור, תפסיקו לספר מעשיות צנע, חדלו לברבר. אתם לא ברברים, באמת. בחוץ, בלילה הקר, ממתינות להקות של אייתולות. אליהן מצטרפים פסיכופטים מאירופה, קנדה ואמריקה, אולי אפילו אוסטרליה. צבוע מזה רעב – זה כלב מפונק לצידם, חיית מחמד עולזת.
יהושע פונה אל שוטרי העם לאמור – עברו בקרב המחנה... הכינו לכם צידה כי בעוד שלושה ימים אתם עוברים את הירדן הזה... אל תסבירו לנו מה הערבים רוצים, את מי העולם אוהב. אל תספרו לנו אפילו מה אנחנו רוצים ואוהבים. רק תגידו לעם - אתם עוברים את הירדן?
