המנגנון המורכב שלפיו קובע השוק את מחיריהם של מוצרים ושירותים, מנקז לתוכו את כל העיוותים של הכלכלה המקומית.
קביעה זו נכונה לכל מדינה. כל סטייה ממצב של תחרות חופשית ממעורבות ממשלתית היא "עיוות" שיש לו תוצאות. המערכת הפוליטית, מקור העיוותים, אינה יכולה לרמות את ה"כלכלה" לאורך זמן. העיוותים נערמים זה על גבי זה ומתנקזים אל מנגנון המחירים. גם עיוותים שוליים לכאורה המתבטאים בחקיקה וברגולציה של מה בכך, בשווקים זניחים, הופכים ל"הר גבוה" כשהם נערמים.
עול מכביד של יוקר מחיה הוא מעין עונש בלתי נמנע שה"כלכלה" מטילה על כלל האזרחים בגלל הצטברות עיוותים.
למה "מגיע" העונש לציבור הרחב המערכת הפוליטית אינה פועלת בחלל ריק. היא שואבת את תמיכתה מהציבור. האזרחים שבויים באידיאולוגיה שלפיה "מגיע להם" כסף ושווה כסף ללא תרומה לזולת מצידם, תוך כפייה על האחר לשאת בהוצאות. "מגיע להם" כי יש להם "זכויות" שעוגנו בחוק על-ידי הממסד הפוליטי לדורותיו. אך מישהו צריך לשלם את העלויות של "זכויות" אלו שמצטברות לכסף כבד. כל העלויות מתנקזות אל מנגנון המחירים של מוצרים ושירותים שאנו צורכים. אין ניסים: אין "חינוך חינם", "בריאות חינם" ו"מימון חינם" של תקציב המדינה באמצעות גירעון - אין שום דבר "חינם".
"הבאג הדמוקרטי" עושה את שלו, ומדי סבב בחירות נאלצים הפוליטיקאים להגדיל את "מנת החינם" לציבור תומכיהם, כדי להבטיח את הקדנציה הבאה שלהם. זוהי גם תכליתו של חוק "מע"מ 0 על דירות" ודומיו. מע"מ חינם.
יאיר לפיד "
מאיים" שיכניס מוצרים נוספים לפיקוח ממשלתי. השקפותיו של לפיד מכשירות אותו לכהונה כנשיא ארגנטינה או
ונצואלה. שם הצטבר "ניסיון" רב בפיקוח ממשלתי על מחירים ובמימון גירעוני של תקציבי מדינה לאורך זמן.
יאיר לפיד אינו שונה מכל הדמגוגים הסוציאליסטיים שמגיעים לשלטון. התרופות שלו הן בבחינת "כוסות רוח" וריקוד סביב גזע עץ עתיק בליל ירח מלא. על נתניהו אפשר לומר שהוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שכנראה יודע מה צריך לעשות בכלכלה, אבל חושש לבצע מטעמי אופי ומשיקולי פוליטיקה.
לפוליטיקאים רק נדמה שהם יכולים לשלוט במחירי מוצרים. ככל שהמחיר המפוקח של מוצר מתרחק ממחיר השוק החופשי, מתרחב העיוות, והשוק קובע לאותו מוצר מחיר אמיתי, שונה מזה הממשלתי. אם המחיר הממשלתי נמוך מדי, אז המוצר המפוקח ייעלם מהחנויות - לא יהיה כדאי לייצרו. השוק השחור שייווצר יספק את הביקוש במחיר שוק חדש ו"מופקע". כך קובע השוק מחדש מחיר של מוצר בפיקוח. אם המחיר המפוקח קרוב למחיר השוק (אז מי צריך "פיקוח" במקרה זה?...) - העיוות ועונשו קטנים. גם במקרה כזה של עיוות "קל", השוק "יעניש" את הציבור מבלי שנחוש בכך: עלויות הפיקוח יועמסו על תקציב המדינה וייקרו את מחיר הקוטג' באגורה נוספת.
אירועים "שוליים" שמייקרים את מחיר המילקי מילקי כמשל. אם העיוותים מועטים - השפעתם על הצרכן זניחה. אולם כשפוליטיקאים אינם עומדים בדחף הפופוליסטי "להסדיר" כל תחום, מתרבים החוקים והתקנות, וכנפי הפיקוח הממשלתי מתרחבות. רק אז חש הצרכן את ה"עונש". תנופה זו של "עשייה" ממשלתית יוצרת תהליך מתמשך. כל עיוות שניתן לראותו כ"שולי" וזניח בפני עצמו, נערם על קודמיו ויוצר מציאות של יוקר מחיה גובר.
הנה "אירוע שולי": הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג) תשלם
ארנונה גבוהה פי-שלושה לעיריית דימונה. מה כבר קרה? מאחורי תקנה פופוליסטית זו מסתתר מס נוסף על אזרחי ישראל - עשרות מיליוני שקלים בשנה. קמ"ג יכולה להסתדר היטב מבלי להזדקק ל"שירותים" של עיריית דימונה. תקציב קמ"ג נובע כולו מתקציב המדינה, כולל נטל הארנונה החדש. לכן, נטל המס יצמח, ומחיר המילקי יעלה באגורה.
והנה עוד תקינה "שולית": החוק המחייב עסקים
להעסיק מספר מינימלי של עובדים בעלי מוגבלות. החוק פוגע בחופש הפרט של המעסיק וכופה עליו את מי להעסיק. לחוק יש עלויות יישום גבוהות, שפע קומבינות יקרות לעקיפת החוק, עלויות של פיקוח ודיווח, והתעסקות של מערכת המשפט עם ה"עבריינים" החדשים. כאמור, אין עיוות ללא השלכה על מחירי מוצרים.
התקשורת עמוסה בדיווחים על עיוותים, בכל עמוד ודף אינטרנט. כ-2,700
הצעות חוק חדשות הועלו עד כה בקדנציה של הכנסת הנוכחית ועוד היד נטויה. כל הצעה שתאושר כחוק - תוסיף אגורה למחיר המילקי. נדיר שעיתונאי יכנה ידיעה כ"עיוות" ויקשר אותה למחירו המנופח של האייפון החדש. לכל היותר יופיע "קיטור" שטחי על כך ששליש ממחיר האייפון
מורכב ממיסים. קל וקליט להפנות את חיצי התקשורת אל "הריכוזיות", אל רשת שופרסל ואל
יצחק תשובה.
עשרות רבות של עמודים בעיתונות הכלכלית מוקדשים להתעסקות הממשלה בשאלה הלאומית החשובה לעם היושב בציון:
מי יסדר מוצרים על המדפים בסופרמרקט. אירוע שולי לכאורה. עשרות עורכי דין, מנהלים ופקידי רשות ההגבלים העסקיים עוסקים בכך. מלבד עלויות ההתעסקות, נוצר עיוות בכך שאין מאפשרים לבעל העסק לפעול לפי מיטב הבנתו לטובת העסק. אם הצרכן מפסיד מהחלטה לא נבונה בקשר לסידור המדפים, אז יש מקום לעסק מתחרה לשופרסל שיינצל חולשה זו לטובתו. אם לא קם עסק כזה - אז בינתיים אין מקום למתחרה. אין סוף לדוגמאות לעיוותים. חדשים נולדים מדי יום במוחם ה"חברתי" הפורה של פוליטיקאים, לוביסטים וקבוצות הלחץ.
סבסוד חשמל מפאנלים סולאריים בלמעלה ממיליארד שקל לשנה מייקר את החשמל - שאחראי לייקור הייצור, המים ומוצרי החקלאות. העיקר שהשדולה הירוקה כופה עצמה עלינו ומוכרת לנו בהצלחה את השקר של "הצלת כדור
הארץ".
קשה להתאפק ממתן דוגמה לאירוע "שולי" נוסף: התנגדות ועדי העובדים בתעש
למכירת החברה למשקיעים. תעש היא חברה המפסידה מאות מיליוני שקלים מדי שנה. בכמה מתייקר מחיר הקוטג' על כל שנת עיכוב במכירה - אגורה אחת? חמש אגורות?
שפע האירועים השוליים הופך לתהליך קבוע. אגורה לאגורה מצטברת לשקלים.
הבסיס האידיאולוגי של נחשול ההתייקרות רוב המתבכיינים על "יוקר המחיה" נושאים בידיהם שלטי מחאה הקוראים להגדיל את ה"זכויות החברתיות". הם מתקשים לראות את הקשר בין התערבות המדינה ב"דיור בר-השגה" בשדרות רוטשילד לבין מחיר האייפון. אופן מימון "הזכויות" אינו מעניין אותם. "מדינת רווחה - עכשיו". הם מוחים נגד מציאות שהם עצמם יוצרים. יתר על כן, כל "פתרון" שהם דורשים (ושלרוב גם מתקבל) כרוך בפגיעה נוספת בזכות הקניין ובחופש הפרט. כל "פתרון" שלהם מוסיף להתייקרות ומעצים את הבעיה.
רמיסת חופש הפרט על-ידי המשטר הדמוקרטי בגרסתו הנוכחית היא החטא הקדמון שעליו נענשים בייקור מוצרים. זוהי דמוקרטיה של קבוצות לחץ, גילדות מקצועיות, לוביסטים ואיגודים מקצועיים לסחיטת דמי-חסות. פעילותם מעוגנת בחוק. זכות קיומו של כל גורם כזה מוצדקת בנימוקים של "טובת הציבור". כל "הישג" שלו הופך להתייקרות של אגורה בשירות או מוצר.
כך, השדולה החקלאית מתנגדת ליבוא חופשי של פירות וירקות; הלוביסטים של הבנקים, בחסות בנק ישראל, סוגרים למעשה את הבנקאות המקומית לתחרות - בלתי אפשרי להקים בנק חדש; הגילדה של לשכת עורכי הדין מחייבת השתייכות אליה ותשלום מיסי חבר ופועלת להקטנת מספר המצטרפים למקצוע; חוקי העבודה הם האקדח שבידי ההסתדרות - באמצעותו סוחטים מהבנקים, מהמדינה וממעסיקים פרטיים משכורות גבוהות מרמת שכר של תחרות חופשית בשוק העבודה. אלו הן רק דוגמיות.
הסיבות ליוקר המחיה חובקות את כל תחומי הכלכלה והחברה בישראל: מועצות ייצור חקלאיות בולשביקיות, מכס הגנה גבוה על יבוא, מונופולים ממשלתיים ואחרים בעלי הגנה ממשלתית, הגנה על יבואנים בלעדיים, מכון תקנים ממשלתי שתפקידו בלימת יבוא, מערכת כשרות נעדרת תחרות, ביורוקרטיה של רישוי ממשלתי, רגולציה כבדה על כל צעד, תקציבים חברתיים ענקיים המחייבים מיסוי גבוה, מנגנון ה"קביעות" בעבודה וכל חוקי העבודה המנטרלים כל רפורמה אפשרית. וזוהי רשימה חלקית.
יוקר החיים הוא תוצאה ישירה של מיסים, בחישה ממשלתית בכלכלה והעדר תחרות. אך בראש וראשונה היא פגיעה בזכויות האדם הטבעיות: הזכות לקניין ולחופש הפרט למצות את אושרו לפי הבנתו והעדפותיו.
זכותו של הפרט לקנות ממי שהוא רוצה; זכותו למכור, או לסרב למכור, למי שהוא רוצה. איסורי יבוא הם פגיעה בחופש הפרט, וזכותו של הפרט להקים כל עסק שיחפוץ בו - גם אם לעסק קוראים בנק.
בעלי השופרסל רשאים למכור, או לסרב למכור, כל מוצר. זכותם לסדר את המדפים כפי שעולה בדעתם ולהעניק הנחות כאוות נפשם. הם רשאים לקבוע מחיר למוצר, זכותם לתאם מחיר עם מי שיחפצו ו"לאיים" על ספק בניתוק קשר. העסק הוא שלהם, קניינם. כל התערבות כפויה על-ידי המדינה היא פגיעה בחופש הפרט של בעלי השופרסל.
תחרות וכלכלה חופשית הן תוצאה של שמירה על זכויות האדם. הפרה של זכויות הפרט פוגעת בחופש הכלכלי וגורמת לעיוותים. על עיוותים - נענשים בהתייקרות מחירים.
המילקי, נושא הדגל, אולי יוזל באמצעות צו ממשלתי שיגרור ייקור של מוצרים אחרים. כדי להוזיל את המחיה נדרשת רפורמה שמבוססת על ביטול חוקים הפוגעים בחופש הפרט בכל התחומים. אנו רחוקים מאוד ממהפך כזה. ולכן נמשיך לסבול מיוקר החיים בישראל.
