יש לזכור כי הפוליטיקאים נבחרים לארבע-חמש שנות כהונה ולפיכך האינטרסים שלהם קצרי טווח. מעטים מהם מתעלים על האינטרסים האישיים ורואים רחוק, לטובת המדינה, שלה יש יעדים ארוכי טווח במניין השנים והדורות. הכלל הזה תקף גם למבט לאחור, שכן הזיכרון הציבורי הוא בדרך כלל קצר, והזיכרון ארוך הטווח בממד הזמן לאחור הוא כבר היסטוריה.
על-רקע זה - הפוליטיקאים (הגוררים בעקבותיהם את העיתונות ואת הציבור) מעוניינים בשקט (זמני) בירושלים ומדברים על הרגעת הרוחות. מה שיקרה אחרי חלוף הקדנציה שלהם - פחות ממשי, פחות חשוב.
לכן צריך לומר בפה מלא וללא היסוס - היעד של מדינת ישראל אינו הרגעת הרוחות אלא פתרון הבעיה הגורמת לתסיסה של אזרחים מתושבי מדינת ישראל נגד המדינה ו/או נגד הציבור המהווה רוב תושביה.
אין שחר ביצירת מחסום מלאכותי (וגם זמני) להתפרצות, כי בדרך זו הר הגעש רק יגביר את הפעילות מבלי להתפרץ בינתיים, עד לעת מצוא.
לשיטת הזויי השמאל הקיצוני, צריך להחזיר את ירושלים ויתר ערי הארץ כפי שעקרנו את היישובים בהינתקות מגוש-קטיף. או אז לשיטתם - לא תהיה סיבה לשום תסיסה, למרות שבעקירת יישובי גוש-קטיף - זה לא בדיוק עבד.
לשיטת הימין, שמהווה כיום קול שפוי המוכיח צדקתו מאירוע לאירוע, בין בארץ ובין בחו"ל - צריך לבטל אשליות ממי שחומד את ירושלים ואת יתר ערי הארץ, ולהבהיר במעשה כי מדובר באשליות באספמיה.
