תזכורת: בפעם הקודמת העליתי לתודעה (עוד) נקודה פעוטה שאיש בתקופתנו טרם הצליח לחשוב עליה: מהו החטא הקדמון בעטיו אנו סובלים כל כך? לא בגלל הכיבוש, כפי שכל שמאלן "יודע", נהפוך הוא: משום שהיינו כובשים אנושיים מדי.
הפעם נוסיף נדבך נוסף, דיון בשאלה: האם זה היה מוסרי מצידנו? אני פותח את השאלה לדיון, דעתי כמובן היא רק דעה אחת ואתם מוזמנים ללבן את הסוגיה. נחלק את הדיון לשניים, נתחיל בחלק העובדתי.
מיד אומר מה הן העובדות (לדעתי), אני מגדיר עובדה כ"דעה עם חותמת מדעית". שמאלנים "יודעים" שהדעות שלהם נכונות, לכן הם מדלגים על השלב המיותר של ויכוח על דעות, הם אוהבים להתווכח על עובדות. שיהיה להם בהצלחה, אך חוששני שכל מומחה יחתום על העובדות בעיניים עצומות.
עובדות אילו היינו ממצים את ניצחוננו במלחמת השחרור (הייתה לנו הזדמנות נוספת גם בששת הימים) ומנקים את הארץ מערבים, מצבנו היום היה גן עדן!
מאחר ששמאלנים רבים נהנים מדלזויות והם שומעים קולות, אדרש גם לבעיה זו ואומר גם את מה שלא אמרתי: לא אמרתי שזה טוב, לא אמרתי שזה נחמד. לא אמרתי שזה מה שהיינו צריכים לעשות (לפחות עדיין לא אמרתי).
תזכורת: כעת אנו בשלב העובדות. עובדתית, אילו בסך-הכל היינו נוהגים אז כמקובל באותה תקופה, כפי שעמים רבים אחרים במקומנו היו נוהגים, כפי שציפו שנעשה, בוודאי ובוודאי כפי שאויבינו היו עושים במקרה ההפוך, מצבנו היום היה נפלא! מישהו חולק על העובדות?
לא היו דריסות ולא חטיפות, לא מחבלים ולא מתאבדים, לא טרור ולא פיגועים. לא צינורות מעופפים מעזה ולא עזה, לא "שטחים" ולא התנחלויות. לא רשות ולא פלשתינית, לא ערביי ישראל ולא אינתיפאדה. לא תהליך ולא שלום, לא הסתה ולא גזענות, לא אפרטהייד ולא דילמה בין מדינה יהודית לדמוקרטית.
לא הינתקות ולא רצח רבין. לא מואזין ולא "צעירים", לא כל כך הרבה תאונות ופשעי מגזר, לא ריבוי נשים וריבוי תקציבים, לא בנייה בלתי חוקית בקנה מידה מסחרי ולא שכונות שופעות נשק שהמשטרה מפחדת להיכנס אליהן.
לא לחץ בינלאומי ולא גינוי, לא חרם אקדמי ולא כלכלי. לא הרג חפים מפשע ולא צבא מוסרי. לא גולדסטון ולא שאבאס, לא ועדות בדיקה של האו"ם ולא ביקורת של אמנסטי, לא בג"ץ ולא בצלם, לא משפט בינלאומי ולא בית דין בהאג. לא רוצחים ולא שחרור רוצחים, לא סגר ולא מרמרה, לא נסיגות ולא הקפאות, לא מחוות ולא התרפסויות, לא פשרות ולא הפרשות (של תרנגולות).
לא תג ולא מחיר, לא פשעי שנאה רק פשעי אהבה, לא רקע לאומני רק רקע רומנטי, לא כיבוש ולא קשקוש. לא תקציב ביטחון ענק אלא תקציב חברתי, לא שמאל ולא ימין, לא קרע בעם ולא פילוג, לא דשדוש זמננו לדעת בהתקוטטות אינסופית מיותרת בינינו לבין עצמנו.
גן עדן במקום גיהינום. עובדה! פשוט עובדה. כעת נשאלת השאלה: מה דעתכם? האם המציאות האלטרנטיבית הזו מוסרית או בלתי מוסרית? הגענו לשלב הדעות.
חובבי
חופש הביטוי כמובן לא מרשים להעלות זאת על הדעת, אז הם מוזמנים לתפוס את מקומם ולהמתין בסבלנות שאבקש מהם רשות.
דעות כמובן אציג את דעתי; ובכן, לעניות דעתי הבלתי מקצועית, בלתי מוסמכת ובלתי נחשבת, זה היה בלתי מוסרי בעליל מצידנו שלא לגרש את ערביי פלשתינה ולהפקיר אותנו ואת בנינו לזוועות נצח.
ככל הזכור לי כבוד הנשיא ראובן ("תחי מדינת ישראל") ריבלין הביע צער עמוק על הטבח בכפר קאסם. נדמה לי שלד"ר מילשטיין יש מה לומר בעניין הזה. בכל אופן, השאלה העומדת כרגע לדיון: האם באמת הטבח הזה, אם היה, היה מעשה נורא, או שמא המעשה הנורא האמיתי הוא שהוא היה רק שם?
מה ההבדל בינינו ובין אבינו? שני הבדלים פעוטים: 1. אברהם היה אמור להקריב את בנו למען האל, אנחנו מקריבים את ילדינו למען התרבות הברברית הקמה עלינו להשמידנו. 2. הקרבתו של יצחק בוטלה, הקרבתם של ילדינו לא בוטלה ולא תתבטל לעולם.
אין ספק, נהגנו באבירות של מנצחים, באנושיות, בניגוד למקובל באותה תקופה, לא עשינו להם את מה שהם ציפו שנעשה, את מה שבוודאות הם היו עושים לנו לו הם היו מנצחים. בדיעבד אני אומר: זהו חטא בל יכופר משום שהעונש עליו בלתי נתפס.
לדעתי ברגע שהם קמו עלינו להשמידנו הם העניקו לנו את הזכות להשמידם, אבל האמת היא שכלל לא היה צורך בכך. אילו רק לא היינו מפריעים לערביי פלשתינה להמשיך במנוסתם, הם כבר היו מסתלקים מכאן ללא צורך בעזרתנו האדיבה.
אני חושב שכל מנהיגי ישראל לדורותיהם, לרבות נשיא המדינה, וכל אב שכול צריך להכות על חטא על קבר בנו ולומר: סליחה שהיינו בני אדם, התנהגנו כבני אנוש ולא מיצינו את נצחוננו עם התרבות הברברית שקמה עלינו להשמידנו.
כפי שהערבים מציינים את ה"נאכבה" (המכה שהם חטפו כתוצאה מנסיונם הכושל להשמידנו), כך עלינו לציין בכאב את השטות הנוראה לפיה התייחסנו אליהם בטעות באנושיות.
זו טרגדיה כחול לבן ששמה את כל הטרגדיות היווניות בכיס הקטן. לא יאומן איזה עונש נוראי קיבלנו על "חטא" האנושיות. ריחמנו על אכזרים ועל כך חטפנו עונש בלתי פרופורציונלי.
לדעתי זו הייתה טעות איומה. הקרבת בנינו ובני בנינו למען רוצחינו ללא יכולת להיחלץ ממלכודת המוות הזו לנצח, איננה מוסרית בשום אופן. אבל אני קיצוני, יש לי דעות מוזרות. מה דעתכם?
האם היינו צריכים ללכת מיוזמתנו לתאי הגזים כדי שלא לפגוע ברגשותיהם של הנאצים ועוזריהם? האם היינו צריכים להפגין מחווה אנושית כלפי הערבים מיד לאחר נסיונם הכושל להשמידנו, רק כדי שהם יתאוששו ויתקעו לנו אינסוף סכינים בגב עד שיצליחו? לדעתי לא. מעניין מהי דעתכם בסוגיה מוסרית זו?
