הגיע הזמן שנדבר על חזקת תקינות המנהל (או חזקת התקינות המנהלית). חזקת תקינות המנהל היא הנחה משפטית, שקובעת כי עד שלא הוכח אחרת, כל החלטה של רשות ציבורית היא חוקית ותקינה. חזקת התקינות היא ה"חף מפשע עד שהוכח אחרת" של הרשויות הציבוריות, וקובעת כי:
- "בהתאם לחזקה זו, הרשות אינה נדרשת להראות שפעולתה היא תקינה, אלא לכאורה עומדת לה החזקה שאלה הם פני הדברים ועל הפרט הטוען לאי-תקינות להרים נטל לשם סתירת החזקה. חזקת התקינות נובעת בעיקר משיקולים של יעילות ומעשיות. ראשית, לא ייתכן להטיל על הרשות את נטל בזבוז המשאבים הכרוך בהליך השיפוטי רק על יסוד טענה בעלמא שמעלה הצד שכנגד. שנית, קשה לצפות לתיעוד מלא ומדויק, לאורך שנים, של כלל הפעולות הנעשות כעניין של דבר יום ביומו במנגנון הפנימי של השירות הציבורי (להבדיל מפעולות בעלות משמעות מיוחדת שיש לתעד ואי-תיעודן ייחשב לנזק ראייתי)" (עא 3901/11 מחקשווילי ואח' נ' רשות המיסים ואח').
כלומר, ההנחה שהרשות הציבורית פועלת באופן תקין מבוססת הן על ניסיון החיים, לפיו הרשות בדרך כלל אינה טועה, וגם כיוון שלא סביר להניח שרשות ציבורית תשקר לבית המשפט העליון, או שרשות ציבורית תסתיר מידע מהציבור, אז אין טעם להטריח אותה בלי שהצד השני מביא ראיות כבדות יחסית. לאחרונה, היה פסק דין אחד שפקפק מעט באותה חזקה (עעם 4072/11
עיריית בת-ים נ' ירדנה לוי ואח'). באותו המקרה, בית המשפט פוסק כי העדר פעולה תקינה של רשות מנהלית יכול להפעיל מקום לשינוי החזקה גם בדברים אחרים:
- "אכן, במקרים מתאימים, סתירתה של חזקת התקינות בעניינו של מעשה מנהלי פרטני משליכה על חזקת התקינות בעניינם שלמעשים מנהליים אחרים, ובלבד שאלה סמוכים לו מבחינה רעיונית ועניינית. הווה אומר, סתירת חזקת התקינות במעשה מנהלי אחד הופכת עצמה לראייה מנהלית נוספת בניסיונו של הפרט לסתור את חזקת התקינות בעניינם של מעשים מנהליים אחרים, ובתנאי שישנו קשר רלוונטי ביניהם".
אלא, שהפרזומפציה (=חֲזָקָה) שאני רוצה לצאת ממנה היא כי הגיעה העת לבטל לגמרי חזקה זו, לפחות לתקופה קצרה. עקרון התקינות המנהלית בעצם נועד לשרת מדינה שמשרתת את אזרחיה, שפועלת בצורה תקינה, ושמצייתת לחוק. אמון הציבור ברשויות המדינה הוא הסיבה לשמור על החזקה הזו ולחייב אזרח שמעוניין לשנות החלטה של מדינת ישראל להביא ראיות חזקות. אבל, אם נשנה את המצב המשפטי למצב בו "המוציא מחברו" הוא הדרך לסתור החלטה של רשות מוסמכת, נצליח להשיב את אמון הציבור כי הרשות תצדיק עצמה.
ואסביר: הרבה בזכות חוק
חופש המידע, אנו נחשפים ליותר ויותר מקרים בהם הרשות המנהלית לא מצייתת לחוק, יהא זה
סירוב של רשות ממשלתית להודות בקיומה של מערכת מחשב שמסוגלת לספק נתונים על תקצוב החינוך,
אי-אמירת אמת מצד הרשות שאמונה על אכיפת החוק בנוגע לנסיבות פתיחה בירי, מקרים בהם רשות ממשלתית
מטעה את המחוקק לגבי התנהגותה בדרך הכלל,
אמירה של דבר אחד על-ידי הדרג הנבחר בכנסת ואמירה של דבר אחר מצד פרקליטות המדינה לבית המשפט העליון, ויש עוד עשרות דוגמאות שאנו נתקלים בהן בכל יום בהן רשויות הממשלה אינן מקיימות את החוק.
הסיבה לכך? חזקת התקינות. אם היינו משנים, ואף לרגע, את חזקת התקינות לכזו של מאזן ההסתברויות, כזו שתדרוש מהאזרח להוכיח כי גרסתו, בסך-הכל, יותר סבירה מהגרסה של המדינה, הרי שהמדינה הייתה עובדת קשה יותר להביא הוכחות לכל התנהגות שלו, להצדיק את כל הפעילויות שלה ולקדם את האמת: מדינה שאין לה מה להסתיר, שעובדת תקין, לא תצטרך להצטדק מול בית המשפט.
העלויות, לשנה אחת ללא חזקה, יהיו מועטות. מדוע? בשלב הראשון אכן אזרחים רבים יטריחו את בית המשפט. כל פרחח שסגר לו מרפסת ונקנס, יטען כי הקנס לא היה חוקי וכי זכותו להקים מרפסת. המדינה תצטרך להוכיח את עמדתה, והעלויות יאמירו. אבל, מהר מאוד המדינה תצליח לנהל לעצמה מערכת שבה ההצדקה, הנימוק וההכנה מראש לכך שכל החלטה שלה תותקף בבית המשפט, ישפרו אותה, יביאו למערכת יעילה ומנומקת.
שנת ההתייעלות, נקרא לזה; באותה שנה נראה מה יקרה במדינה: האם פתאום העולם טוב יותר, או שמא אנו בעולם של רשעים שחיכו לתקופה כזו?
