שניהם צודקים

אהוד אולמרט סיפר לשולה זקן, כי אהוד ברק קיבל שוחד של מיליונים ועשרות מיליונים בעסקות נשק. ברק הגיב באומרו, כי מדובר בשקרים של עבריין מורשע. מבחינת העובדות, מובן שלברק יש יתרון עצום: אולמרט הוא אכן עבריין מורשע, בעוד הדברים של אולמרט הם לא יותר מאשר פטפוט. אבל מי לידנו יתקע שזו התמונה המלאה? ברק סיים את תפקידו כרמטכ"ל ב-1.1.1995, כעבור חצי שנה מונה לשר הפנים ומילא שורה של תפקידים פוליטיים עד פברואר 2002; הוא שב לחיים הפוליטיים בסוף 2004. ביולי 2001 רכש ברק קרקע בכפר שמריהו ב-1.2 מיליון דולר והקים עליה בשנתיים הבאות וילה מפוארת בת 700 מ"ר בשלושה מפלסים, אותה מכר ב-3.5 מיליון דולר. לזה אי-אפשר להגיע, על פניו, ממשכורת של איש צבא, בכיר ככל שיהיה, וגם לא ממשכורת של שר וראש ממשלה. אבל בעוד הדירות של אולמרט ובנימין נתניהו העסיקו רבות את התקשורת, לא נשאלו יותר מדי שאלות על וילת הפאר של ברק. הגיע הזמן לשאול אותן, במיוחד לנוכח דבריו של אולמרט.

איילת שקד וחברי כנסת נוספים טוענים, כי לכנסת שמורה המילה האחרונה בחקיקה, ואם בג"ץ מבטל חוק בנימוק שאינו חוקתי – יש לאפשר לה לשוב ולחוקק אותו ברוב מיוחד. אשר גרוניס טוען, כי הליך כזה עלול למנוע מבית המשפט העליון למלא את תפקידו בהגנה על המיעוט מפני הרוב. התמונה כאן אכן רבת פנים ויש לה חשיבות עצומה. יש צדק רב הן בדבריהם של יוזמי החוק והן בעמדתם של המתנגדים לו. הפתרון מצוי בפרטים: הרוב והתקופה. ראשית, התגברות על פסיקה של בג"ץ, שפסל חוק בנימוק שהוא נוגד חוק יסוד, אינה יכולה להיעשות ברוב רגיל של 61 חברי כנסת. יש להצריך רוב מיוחד – 70 נראה כמספר הנכון, שיבטיח שגם לאופוזיציה יהיה מה להגיד. מובן מאליו, שבהצבעות כאלו חייב להינתן חופש הצבעה. שנית, ההתגברות צריכה להיות מוגבלת בזמן – לשלוש-ארבע שנים, אותן לא ניתן יהיה להאריך – כדי להבטיח שהפגיעה בזכויות לא תהיה ארוכה מדי. בצורה כזו, כך נראה, ניתן יהיה להשיב למקומו הראוי את שיווי המשקל בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת.

לפי יוחנן דנינו, מסיתים יהודים וערבים אשמים בהתלקחות סביב הר-הבית שהובילה לפיגועי השבועות האחרונים. לפי המפכ"ל שלנו, מי שמבקש לממש את זכות היסוד לחופש הפולחן, אשם כמו מי שמונע זאת ממנו באלימות. לפי המפכ"ל שלנו, מי שיורה במבקשים להתפלל צודק כמו קורבנותיו. לפי המפכ"ל שלנו, מי שדורס למוות תינוקת בת שלושה חודשים צודק כמו פרחח שחותך צמיגי מכוניות. גם בקני המידה של דנינו, האמירה הזאת היא שיא. במקום להצביע על האשמים האמיתיים היחידים - הרוצחים והמסיתים - הוא מחלק את האשמה בינם לבין הקורבנות. השד יודע מה עבר לו בראש (אם בכלל): הרצון הקבוע שלו להתחמק מאחריות לאוזלת ידה של "המשטרה המצוינת" שלו? ניסיון למצוא חן בעיני חלקים מהציבור לקראת היום בו (סוף-סוף) יפשוט את מדיו? קריצה לפוליטיקה? האמת היא, שלא ממש משנה. האמירה הזאת היא עוד חוליה בשרשרת ארוכה של מעשים ודיבורים, שבכל מדינה נורמלית היה כל אחד מהם גורם לסילוקו מהתפקיד בתוך 24 שעות. אבל כמובן לא אצלנו. אז כל שנותר הוא לצייר טבלת יאוש ולספור את הימים עד שניפטר ממפכ"ל כושל ושקרן שכמותו לא היה, ונקווה שגם לא יהיה.

קרובי משפחתו של חיר חמדאן טוענים, כי השוטרים שירו בו יכלו לנטרל אותו על-ידי ירי לרגליו, וכי לא הייתה סיבה להרוג אותו כאשר כבר סובב את גבו אליהם. השוטרים טוענים, כי הם היו בסכנת חיים כאשר חמדאן התנפל לעברם כאשר בידו סכין. האמת המשפטית והעובדתית אולי תיוודע בהמשך ואולי תיוותר שנויה במחלוקת, אבל אני מוכן להאמין לשני הצדדים. מצד אחד, אלימות של שוטרים אינה חיזיון נדיר מדי, כשם שעבירות פליליות ומשמעתיות של שוטרים אינן חיזיון נדיר מדי. די לראות את מספר כתבי האישום המוגשים נגד שוטרים בעבירות כאלו כדי להשתכנע, שכבר לא מדובר בכמה תפוחים רקובים פה ושם, אלא במטע שהוכה קשות בידי תולעים. מצד שני, ערביי ישראל אינם תמיד טלית שכולה תכלת כאשר מגיעים לסכסוך הישראלי-פלשתיני, וגם לא ביום-יום מול רשויות אכיפת החוק.

יש טעם והיגיון בשתי העמדות המנוגדות בנוגע לחוק ישראל היום - אותו חוק האוסר להפיץ חינמון העומד בקני מידה מסוימים (התפורים אך ורק למידות העיתון של שלדון אדלסון). מצד אחד, יש לכל הפחות הרגשה מאוד לא-נוחה מכך שמיליארדר המתגורר בחו"ל משפיע על דעת הקהל הישראלית בכיוון פוליטי מובהק באמצעות הונו הבלתי-מוגבל. מצד שני, זכותו של אדם לעשות בכספו כל פעולה חוקית העולה על דעתו, החוק הזה פוגע בחופש העיסוק והביטוי והוא גם מסכן את פרנסתם של מאות עובדים. באיזון בין השיקולים הללו, שהובאו כאן בקיצור נמרץ, אני סבור שידו של ישראל היום צריכה להיות על העליונה. בעידן של כפר גלובלי, בו משקיעי חוץ שלטו ושולטים בחברות כמו בזק, פרטנר, בנק דיסקונט וטבע - לא סביר להגביל אותם כאשר מדובר באמצעי תקשורת. אפשר גם לטעון, שדווקא כאשר מדובר במי שאין לו עסקים בישראל, פוחת החשש מקשרי הון-שלטון-עיתון. חוץ מזה, הרי אדלסון יכול בקלות למצוא בעלי-קש ישראלי ולהעביר לו את העיתון. לגבי החינמיות של ישראל היום: כאמור, איש לא יכול למנוע מאדלסון לחלק את רכושו בחינם. אותו אדלסון תורם מיליונים רבים ליד ושם, ועל כך כולם מברכים אותו ובצדק. הוא גם רשאי, אם רצונו בכך, להציב דיילות שיחלקו דולרים בתחנות האוטובוס. הציבור לא משלם תמורת רוב התכנים באינטרנט, הוא לא משלם תמורת ערוצי הטלוויזיה המסחריים ובקרוב גם לא ישלם תמורת שירותיה של רשות השידור. ואולי החשוב מכל: הציבור הישראלי מספיק בוגר כדי להחליט האם החינמון הזה משנה את דעתו על בנימין נתניהו; לפי הסקרים האחרונים, ההשפעה שלו שולית אם בכלל.

4.3 מיליארד דולר - זהו סכום הקנסות שישלמו כמה מהבנקים הגדולים בעולם בשל חלקם בתרמית ענק בסחר במטבע חוץ. את הקנסות ישלמו UBS, ג'יי.פי מורגן, HSBC, רויאל בנק אוף סקוטלנד וסיטיגרופ. ומה עם האחריות הפלילית של מנהליהם? זה עוד בבדיקה. "זאת אומרת, שכייס יילך לכלא, אבל אם רימית במיליארדים - החקירה נגדך תימשך", הגיב בציניות ריצ'רד קווסט, מבכירי CNN. הקנסות הללו באו ימים אחדים לאחר שנודע, כי בנק לאומי עשוי לשלם עוד 1.2 מיליארד שקל על סיועו ללקוחותיו להתחמק מתשלום מס בארה"ב, לאחר שכבר שילם מיליארד שקל. גם אצלנו עלתה השאלה: ומה עם אחריות המנהלים - ליתר דיוק, המנכ"ל דאז גליה מאור והיו"ר דאז איתן רף? לשאלה הזו יש פנים לכאן ולכאן. יש מי שיטען, כי הליך פלילי יימשך זמן רב ויאבד את אפקט ההרתעה. יש מי שיטען, כי בצורה הזאת - מנהלים ירשו לעצמם לפעול בצורה פלילית, כי הם יודעים שלא ייפגעו אישית. שתי הטענות נכונות, ודומה שהתשובה מצויה באמצע. הסדרים כאלו חייבים לכלול אחריות אזרחית של המנהלים, כך שהם ישלמו מכיסם לפחות אחוז מזערי מהקנס, ובמידת הצורך הם יידרשו להחזיר בונוסים שקיבלו בשנים בהן פעלו בצורה בלתי חוקית וכיסיהם התמלאו כתוצאה מאותה פעילות.