תדע כל אם עברייה כי בהגיע מועד גיוס בנה היא שולחת אותו אל המסוכנת שבחזיתות - זו שבה ניטשת ומתנהלת מלחמת היהודים. מלחמה על כבוד, על אגו, על קרדיטים. מלחמה עקובה מהשמצות, הכפשות, חשיפת עיוורות וכיסויי תחת. תדע האם, כי היא שולחת את בנה יחידה (או אחד מאחדים) אל זירה שבה מתחולל קרב איתנים על מי התחיל, מי אמר ומי לא אמר, למה אמר מה שאמר ומדוע לא אמר את מה שהיה חייב להיאמר. תדע כל אם עברייה כי הייתה ברירה לא לקיים מלחמת אין ברירה. כי היה אפשר וצריך היה לצאת אליה מצוידים טוב יותר, חמושים יותר, ובעיקר בידיעה ובתחושה כי נעשה כל מאמץ אפשרי על-מנת למנוע אותה, את הארורה והמיותרת במלחמות: מלחמת היהודים אלה באלה.
תדע האם את אשר ראוי שתדע. את אשר חשוב שתדע. כי במלחמת היהודים כל האמצעים כשרים. כי כשהדג מסריח לא רק מהראש אלא מהיושב-ראש - כל הדגים סרוחים וכי יש סיכוי טוב, מצוין, כי על רבים המעורבים בה, מרצון ושלא מרצון, בכוונת מכוון או כנגררים, הם יימנו עם מי שעליהם ייאמר: גם אכלו את הדגים המסריחים וגם גורשו מהעיר. והצחנה, אוי לאותו סירחון, נודפת למרחקים, מוציאת את הצחנה המבאישה והמבישה אל כל נחיר, לרבות אל נחיריהם של התתרנים, חסרי חוש הריח, כמו גם אל נחיריהם של אניניו.
תדע כל אם עברייה כי היא שולחת את בנה אל המלחמה האיומה והנוראה, הפוליטית בעיקרה ובמהותה, מלחמה שאף פעם לא די לה. מלחמה שתמיד- כצפוי וכמשוער- מתחוללת כאן, במקומותינו, על חשבוננו, גוררת את כולנו אל שדה הקרב, ומפילה אותנו, חלליו, להיאסף בו, כקורבנות-שווא, אל תולדות מלחמות ישראל לדורותיהם, עדות אילמת לקול הקורא השפוי שאולי קרא אבל איש לא שמע ואולי גרוע וחמור מזה, שמע אבל לא הקשיב ואם הקשיב לא פירש נכון או דימה עצמו כמי ששומע קול דנדון פעמוני שלום ולא פעמוני אזעקה, פעמוני אזהרה, שהנה הנה, מתרגשת ובא עלינו להמשיך לכלות בנו כל חלקה טובה, אם בכלל נותרה חלקה כזאת, בקרב נוסף, מר, עקר ומיותר, במלחמות היהודים הבלתי נגמרות.
תדע כל אם עברייה, ויידע כל אב, מה שלא רוצים שיידעו, כדי שלא יכאב.