היה תמיד משעשע לקרוא על המקדש של גוג'אראט. מדינה בהודו. מדובר באיזה חורבות (או שרידים - כפי שמקובל לומר על אבנים קדושות) של מקדש מוסלמי עתיק שההודים מבקשים להקים עליו מקדש הינדי משלהם, בטח כי איזה אל הינדי עשה שם משהו, או ביקר שם פעם. כמו אצלנו. בין אם זה הסוס של מוחמד, המזבח של אברהם, בית המקדש של הורדוס או מסגדי ההר, הסיבות למהומות דתיות על קדושת מקומות פולחן הם דומים בכל העולם ושווים בכל הדתות. בסופו של יום, אלוהים של כל הדתות אוהבים קורבנות, ובעיקר קורבנות אדם.
רק בעשרים השנים האחרונות גבה המקדש בגוג'אראט מאות הרוגים במהומות בין הינדים למוסלמים. זה נכון שלהינדים יש דת נחמדה ורחומה (בוודאי כלפי פרות) וחלקם אפילו לא הורגים ג'וקים. במיוחד בולט הדבר במדינת גוג'אראט, שרוב תושביה משתייכים לדת הג'ייניזם שדוגלת באי-אלימות כפרינציפ יסודי (מטהמה גנדי, אגב, היה בן גוג'אראט שהושפע מעיקרי הדת הג'ייניסטית במאבקו נטול האלימות). אבל כאן, לכבוד בית המקדש שלהם, הם דווקא שרפו וטבחו במוסלמים ביד רחבה. זה היה נכון גם בצד המוסלמי, שגם הוא לא טמן ידו בצלחת והצית הינדים ברכבות ובבתים. בכלל, הולדת הודו ופקיסטן וחלוקת היבשת ההודית בין מאמיני שתי הדתות הללו, הייתה כולה רוויה בדם. רובו של נשים וילדים. ככה זה כשאלוהים בתמונה, וכל אחד מהצדדים בטוח שהאל עושה איתו סלפי באופן אישי.
ועכשיו גם לנו יש לנו סוף-סוף מנהיגות לאומית גאה, שהשתעממה מקצת השקט שעוד שרר כאן לפעמים, בעיר שלוש הדתות. מלכתחילה זה היה שקט זמני, כי גם הביטוי הנחמד עיר שלוש הדתות אומר בעצם שיש פה שלוש דתות שתשמחנה להקיז זו את דמה של זו בכל הזדמנות היסטורית, כמו ביקור צלבני, כיבוש מוסלמי או תחייה יהודית, או מי שמעדיף את האירועים בסדר אחר: שחרור יהודי, כיבוש צלבני, תחייה מוסלמית, או להפך, בכל סדר וצורה שתרצו. כי כולם שיחררו ומשחררים את הקברים הקדושים שלהם, שרק הם כידוע הקברים האמיתיים, ויריביהם הם סתם כובשים זרים ו
מתנחלים לא חוקיים, ומי צודק זו רק שאלה של התאריך ההיסטורי בו אתה שואל את השאלה.
זה היה תמיד מצחיק לקרוא בישראל על המקדש בגוג'אראט. זה נשמע היה חצי הזוי: הינדים צמחוניים שונאי אלימות שורפים שכונות מוסלמיות על יושביהן כי הם רוצים להקים מבנה חדש לאלילי העץ והאבן העתיקים שלהם. בדיוק כמו המוסלמים שמצידם אוחזים בחרבם בקנאות ומפיצים את דת מוחמד, או לפחות שולחים הינדים לפגישה דחופה עם אללה. ולכן, בין חזית האלים והאלילים הללו, פקיסטן המוסלמית מתחמשת לקרב, כשהודו, לעומתה, סתם מצטיידת בקביעות בנשק (שחלקו מתוצרת ישראל, ככה שזה בסדר מצידנו), וכל הסיפור הוא מחלוקת על כמה דונמים עלובים באזור הגבול, סכסוך על רשיון בניה למקדש או מסגד, ומחלוקת לוהטת על אהבת האל. כי כל הדתות מדברות על אהבה, ומשחיזות חרבות.
ורק מעניין לדעת אם מי שקורא עלינו, על הנאומים וההצהרות של
מירי רגב ו
דני דנון וכל נאמני הר-הבית ועל האמירות והנאומים של מקביליהם, המואזינים וראשי הוואקף, האם הוא חושב עלינו את מה שאנו חושבים על הינדים ומוסלמים כשאנו קוראים איך, בעידן המדע המודרני וכיבוש החלל, הם עדיין מקיזים דמם על חורבות איזה מקדש עתיק, אי-שם במדינת גוג'אראט, ביבשת ההודית המוזרה.
