כך מתארת ברברה טוכמן בספרה "אוגוסט 1914" ("דביר" 1999) את הלך הרוח בקרב החיילים לאחר שהתייצבה החזית המערבית באירופה במלחמת העולם הראשונה, למשך ארבע שנים של מלחמת חפירות: "כאשר מדי סתיו-בסתיו אמרו בני האדם שאין הדבר יכול להימשך חורף נוסף, כאשר עברו האביבים, כלו קיצים וטרם נראה קיץ, רק התקווה שתצמח מכל זה טובה כלשהי לאנושות היא שחיזקה ידי בני אדם ואומות במלחמתם".
כך גם חשבו תושבי עמק החולה עד אחרי מלחמת ששת הימים, ותושבי הגליל העליון ועמק בית שאן בתקופת ה"פתח-לנד" של שנות ה-70' שלוותה בפיגועים נוראים. גם המתנחלים בהר ובגוש-קטיף לא האמינו, בשיא האינתיפאדה השנייה, שהירי בכבישים יימשך שנים. יש התנחלויות שתושביהן נאלצים כבר כמעט חצי דור לנסוע בדרכים עקלקלות בשל סגירת כבישים מסיבות ביטחוניות. אך אף אחד מהישראלים הללו לא קיפל את הדגל. כי "זו", כפי שאמר דיין, "גזירת דורנו. זו ברירת חיינו".
אך במהלכו של מבצע "צוק איתן" התפתחה, אולי לראשונה בתולדות הציונות, תופעה של הכרזת כניעה - על-ידי הנהגת יישובי עוטף-עזה. התבטאויותיהם של חלק מראשי המתיישבים בדרום משרתות את מטרות חמאס.
יש להדגיש כי אין לאיש זכות להעיר על ההתנהלות האישית והמשפחתית של התושבים, וניתן אולי לומר כי הפתגם "אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו" קיבל משמעות מיוחדת במצב שנוצר בנגב המערבי. הבעיה נעוצה בהצהרות התבוסתניות החוטאות בראש ובראשונה לאותם אלה שנאחזים בקרקע בכל כוחם. קשה להגזים בעוצמת "הרוח הגבית" שנותנות ההכרזות "שלא נשוב עד יעבור זעם" למבקשים להשמידנו. התקשורת מצידה ברובה עטה על הצהרות אלו ומעצימה אותן, כשאחריות ונאמנות, אם הן כלל קיימות, מהוות שיקולים משניים אצל חלק נכבד מאנשיה.
כדי לא לפגוע ברגשות
עיתון הארץ, לא נגיד בגת, שהרי יש בינינו כאלה שלא התאוששו מה"דף הקרבי" של מח"ט גבעתי, אלא נקרא כאן מסיפורו של רפול בקרב סן-סימון, בשכונת קטמון בירושלים, במלחמת השחרור.
לאחר שנפצע בקרב, והכף החלה לנטות לרעתנו, חילקו לכל פצוע רימון כדי שיתאבד ולא יפול בשבי. וכך מתאר רפול, (בספרו "רפול סיפורו של חייל",
מעריב, 1985) את הדרמה: "חלוקת הרימונים נסתיימה. גם אני קיבלתי את הרימון שלי. תכננתי הכל. איך אשלוף את הנצרה. כיצד אניח אותו מתחת לגופי...אינני זוכר אם נפרדתי במחשבתי מאנשים יקרים. יכול להיות שחשבתי על אבא ועל אימא ועל הכפר... ואז הגיעה הידיעה במכשיר הקשר ממפקדת הגדוד, שמבחינים בבריחתם של ערבים מקטמון. הלחץ אומנם לא פסק בבת-אחת, אבל נתרחש אצלנו מהפך פסיכולוגי: שוב התחלנו להאמין שהערבים יישברו לפנינו... משעות הצהריים ואילך דעכה התקיפה הערבית עד שפסקה האש...".
צורת התביעה להגעתם של הרמטכ"ל ושר הביטחון לנחל עוז היא כבר על סף ההפקרות. הגדיל לעשות כלי תקשורת מרכזי שהטיף ליעלון ללמוד מ
משה דיין שהגיע לנחל עוז ב-56'. היש בהם מי שמוכן לקחת את האחריות לכך שאישיות ישראלית רמת דרג לא תיפגע במהלך המבצע? האם עולה על הדעת שה-TIMES הלונדוני היה מטווח את צ'רצ'יל בביקוריו בערים המופצצות? לאור יחסו של אותו עיתון לראש הממשלה יכול כל אזרח לשער לאן הוא היה רוצה להזמין את
בנימין נתניהו...
תקשורת אחראית הייתה יכולה להציג את משה עציון מקיבוץ נירים כדוגמה ומופת, על כך שבגילו המופלג נשאר בקיבוצו עם בנו זאבי'ק, עד שזה נפל על משמרתו. במקום זאת, במסיבת העיתונאים שנערכה לאחר הפסקת אש האחרונה, נשאל ראש הממשלה אם הוא יכול להתחייב לשקט מוחלט. מישהו זוכר מתי
יצחק רבין (אם מותר לומר את השם המפורש), או
שמעון פרס נשאלו למשל האם הם יכולים להבטיח שקו 18 לא יתפוצץ בשלישית?
למולם מגשימים תושבי הנגב המערבי בעיר ובכפר את חזונו של
דוד בן-גוריון ש"גם הנגב עוד יהיה פורח", "אומה תעמוד - קרועת לב" על קורבנכם "אך נושמת".
