ובכן, להווי ידוע כי חלק לא מבוטל מחברי כנסת ישראל אינם, איך לומר זאת, מצטיינים בהבנת הדמוקרטיה. לא שאינם משתמשים במילה על ימין ועל שמאל הלוך ושוב במחזוריות קבועה עם הטעמות ותנועות גוף המביעות נחישות ועוצמה, ובעיקר הבעות האמורות לשדר חוכמה ועומק אינטלקטואלי.
נהפוך הוא - שפתם חלקה ומתגלגלת, עיניהם נוצצות בהתלהבות כשהם מדברים על "דמוקרטיה", "זכויות האדם", "כבודו וחירותו" ושאר ירקות. ותוך כדי, כולם נמצאים באקסטזה של צדק ונאורות, שלא לדבר על שכנוע עצמי עמוק ואמונה בצדקת הדרך.
אלא מה, כמו אנשים רבים אחרים - אנשי רוח, אינטלקטואלים, שופטים מכובדים, ושאר בעלי שררה - לעיתים קרובות משפטיהם המצוחצחים נשמעים יותר ויותר כמו סיסמאות שנלמדו היטב, כמו דקלומיו של התוכי היפהפה מסוג "ז'קו" המחקה את בעליו, אך ללא התודעה וההבנה הנלוות לאמירת המשפטים.
ואגב, אין הם נלאים מלטפוח לעצמם על השכם בהתלהבות ולכנות את עצמם "משרתי העם", ואף לראות את עצמם כ"דוברי האזרח". לעיתים קרובות אני תמה איך ייתכן שאותם אנשים מאמינים לעצמם כשהם מדברים כך. כי הרי, לא ייתכן שאותם אנשים הם כל כך עיוורים/טיפשים/ בורים (ימחק הקורא את המיותר לטעמו).
ובכן, לאותם המשפטים, לטמטום ולסתירות המאפיינות אותם אנשים השכם והערב אני מתייחס על-פי רוב בסלחנות, מתוך הנחה שהם פוליטיקאים, קרי, הם משתתפים בהצגה הגדולה בעיר, ואלה הם כללי הדיבור בה. יותר מכך, עם השנים למדתי להבין כי הם לא באמת אשמים. כך לימדו אותם רבותיהם הקודמים להם, וכך הם מגיבים ומתנהגים, כדינם של "כלבי פאבלוב" המפורסמים.
או במילים אחרות, מבחינתי, שיקשקשו כרצונם בשפתם המיוחדת, בדקלומיהם הפאתטיים. בסופו של דבר, הם יתקלו מתישהו במציאות ויגיבו בהתאם, ויזנחו את הקישקשתא שלהם.
מצד שני, לעיתים רוצה המקרה והמזל, ומאורע מסוים מכריח את כל אותם מרבי להג ומדקלמי סיסמאות לחשוף את האמת הערומה, לחשוף בפני הציבור את החומרים האמיתיים המרכיבים את יסוד הווייתם, את איכותם האנושית, את בית גידולם ואת האמת הראשונית של אופיים, אישיותם ותבונתם, מעבר ומתחת לכל דיבוריהם, לכל אותן סיסמאות, לכל ההצהרות, לכל אותו שיח.
הדברים שרואים משם ומכאן ואגב, לעיתים זהו מאורע רב רושם ולעיתים זהו מאורע קטן ביחס - אך מזוקק עד כדי כך שאין אפשרות להתחמק מהשלכותיו ומהאמיתות שהוא חושף. כך למשל, חשפו ראשי האוניברסיטאות את קלונם, את עליבותם ואף את תאוות הבצע שלהם בהתנגדותם להקמת אוניברסיטה באריאל. כך למשל, לקח ל"מר הסתדרות"
עופר עיני שלוש דקות מרגע פרישתו עד שהצטרף לאלה שנגדם שילח את מיטב סיסמאותיו ודקלומיו לאורך שנים ארוכות, והוכיח חד-משמעית עד כמה מזויפת הייתה משנתו.
כך למשל, ברגע אחד של בהירות הוכיח הנשיא לשעבר בנאום קצר את ניתוקו מהמציאות (אני הזוי? אתם הזויים!). כך למשל, הוכיח
יריב אופנהיימר את עולמו ואיכות תודעתו ברגע אחד נפלא, כשפסל מכל וכל את הספר "תפוס ת'יהודי", אבל גם הודה שלא טרח לקרוא אותו.
כך למשל, הוכיחה חברת הכנסת תמר זנדנברג את יסודי אמונתה בביקור תנחומים אצל משפחת המחבל ובהזדהות איתם ועם עולמם הפנימי, בדיוק כמו שברגע של בהירות, חברתה להשקפותיה
זהבה גלאון הבהירה לגדולי אוהדיה ולעם ישראל כולו את השקפת עולמה והבנתה את המציאות דרך האמירה "אין ספק שהפתרון ל-ISIS ('מדינת האיסלאם') הוא הגעה להסדר עם הפלשתינים".
כך למשל, הפגין רק לפני כמה חודשים בית המשפט העליון את ניתוקו לא רק מאחד משמותיו (בית הדין הגבוה לצדק), אלא גם ובעיקר מאותם שאותם נשבע לשרת ועליהם התחייב להגן (אזרחי ישראל), דרך פסילת חוק המסתננים, והוכיח לאזרח הישראלי שהוא לא מעניין אותו כלל, ולכנסת ישראל - כי לא היא אלא הוא הריבון האמיתי.
והדוגמאות עוד רבות... והנה, רוצה המקרה ועניין "חוק
ישראל היום" הוא מאורע דומה, מאורע מכונן המזקק עבור האזרח הישראלי את כל אותם יסודות המרכיבים את אופיים של כמה וכמה ח"כים, את עומק הלכלוך, הסחי והמיאוס המושחת והדיקטטורי של אותן דמויות, ו"על הדרך", אף של כמה וכמה מערכות אחרות הפועלות במדינה הקטנה, בדמוקרטיה הקרויה ישראל.
אותו החוק, הכתם המוסרי על-כנסת ישראל ועל הדמוקרטיה הישראלית כולה לשנים ארוכות וקדימה, אותו תקדים כה מסוכן יכול להביא לאובדנם של ערכים נעלים שהביאה עמה הדמוקרטיה. וכן, מדובר בראש ובראשונה בערך ראשוני ועליון:
חופש הביטוי עבר בקריאה ראשונה.
או במילים אחרות, עכשיו, הדמוקרטיה הישראלית עשתה צעד גדול - אחורה.
ומה אנו למדים מכך? ראשית, אנו למדים על חברי הכנסת שהצביעו בעד אותו החוק כמה דברים: למשל, על ציפורה לבני אנו למדים כי היא נאמנה למסורת הבולשביקית הקלאסית, "הם לא תומכים בהשקפת עולמי - ולכן לסגור אותם מיד". למשל, על
אביגדור ליברמן וחברי סיעתו אנו לומדים כי למעשה אין ולא הייתה להם מעולם אג'נדה פוליטית. למקום שאליו נושבת הרוח במשכן הכנסת באותו הרגע, לשם הם הולכים, וימות העולם.
למשל, על
איתן כבל, הנסיך החדש, אנו לומדים כי הוא איש קטן שמעולם לא הבין לא את משמעות המושג "חופש הביטוי", ואף לא את משמעות המושגים "הגינות" ו"שירות האזרח" ובעיקר כי הוא משוכנע שאזרחי ישראל מטומטמים עד כדי כך שכשהוא יאמר "זה לא שתן, זה גשם", מישהו יאמין לו.
מאידך-גיסא, על המתנגדים לאותו החוק אנו למדים כמה דברים לא פחות מעניינים.
ראשית, שהם מבינים את המושגים "חופש הביטוי" ו"דמוקרטיה", דבר המעמיד אותם כבר ברמה אינטלקטואלית אחת מעל לכל ההדיוטות. שנית, על הגינותם. וראוי לציין את ח"כ
משה פייגלין שבמשך שנים סבל מהתקפות חריפות עליו מאותו העיתון, אך הגן על חופש הביטוי באומץ וביושר מעל דוכן הכנסת, בעת שאותו איתן כבל הוריד את ראשו (בבושה? הלוואי) למשמע דבריו של משה פייגלין. שלישית, שכל אותם אלה שהצביעו נגד אותה הבושה המתכנה "חוק", בין אם מימין ובין אם משמאל - ראויים לאמון שולחיהם (כן, תעודת הוקרה אפילו לזהבה גלאון שבלשון המעטה אינה חביבה עלי).
ובכן, יש לי עוד הרבה לומר על מערכות אחרות הפועלות כאן במדינה, על ההתעלמות העלובה של חברי העיתונים האחרים, הן בעיתונות הכתובה והן המשודרת ובמרשתת, ("הגינות", "יושר עיתונאי", "הגנה על הדמוקרטיה" - כל אלה מתנדפים בעשן למול הסיכוי לנצח את המתחרה ולשמור על מעמדם ומשכורותיהם) על
ידיעות אחרונות ובעליו, על התמיכה של הבולשביקים המקומיים (ראו לדוגמה את מאמרו של ספי רכלסקי, מגדולי הפשיסטיים המקומיים בנושא) בהשתקה אלימה של קולות המתנגדים להם.
אבל, אין לי עניין להמשיך, ומדוע? מתוך אמונה בתבונתו של האזרח הישראלי המאמין בחופש הביטוי ובדמוקרטיה, באזרח היכול להסיק את מסקנותיו בכוחות עצמו ובתבונתו.
אסיים רק בקריאה אחת אחרונה: אזרחי ישראל, ביום הבחירה הבא, אנא אל תשכחו את שמות אלה שהרימו את ידם למען הדיקטטורה ולמען עצמם. וחשוב יותר - אל תסלחו להם, זרקו את אותם עלובי נפש פשיסטיים לבור הרפש הראוי להם.
ובאשר לי, לא אשכח, לא אסלח, ומעתה אני עובר לקרוא רק את ישראל היום.
