המימרה 'תרבות הדיון במשפט' טומנת בחובה רבדים ונדבכים מעבר לפשטות המילים והקונוטציה התודעתית שבהפרחתם לאויר העולם. נראה לי שהנחלת התרבות על הדיון בכלל, ובמשפט בפרט, תביא בהכרח לתוצאה הנוגדת את התכלית הבסיסית של 'עשיית משפט על הארץ'.
הקדמה קראתי את דבריו של
כבוד נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט
דוד חשין, כמו גם את דוח הוועדה לקידום התנהלות דיונית, אשר כבודו היה בין חבריה. שני הדברים חוברו ופורסמו לציבור בשנים 2010 ו- 2011, היינו – לפני ארבע וחמש שנים בהתאמה. שמתי לב לנרטיב המחופר היטב, הן בגליון השופטים והן בדברי המחברים עצמם, אשר טומן טעמיו בדברי מלומדים קדמונים – ולא ניתן להפריז בחשיבותם.
עם זאת, דבריו של כבודו צרמו באוזני ומצאתי פתח צר להביע את דעתי הענייה, אפילו בדרך האינטרנט שאתר נכבד זה מאפשר לציבור. אין בכוונתי להמעיט בחשיבות הדברים שמסר כבודו לציבור והם 'נר-טוב' לכל התנהלות אקדמית, באשר היא. כפי שסובר בבית המשפט העליון, כשתר אחר מקורות המשפט, לאקדמיה חשיבות נעלה במחקר וגילוי של הדוקטרינה כמקור בן-סמך לפרשנות ויישום של נורמה במשפט. אף מקורותינו הישראלים, המכונים 'משפט עברי', נודעים בחשיבותם בבחינת הליכות משפט ואורחות חיינו המזדמנים על הארץ.
תרבות השפיטה היש תרבות לפעולות שבמשפט? אם כן – תרבותו של מי? אם לאו – היש צורך בתרבות? תשובות לשאלות אלה חייבות דיון עמוק יותר מאשר הבאת דברי מלומדים קדמונים, או הפנייה למילים הכתובות עלי ספר חוקים. למעשה, ספר החוקים חסר את הנדבך הקריטי ביותר לעניין תרבות הדיון והוא – האתיקה השיפוטית. ומדוע שזה יכתב בספר החוקים אם לשופט קנויה בדין חסינות פלילית ואזרחית על מעשיו בעת כהונה?
דוח הוועדה האמורה לעיל מונה למעלה מ–80 עמודים, ובהם פרק שלם (ודל ביחס ליתר הפרקים) אודות הליקויים בהליכות השופטים. מתוך זה הוזכר גם יחס בלתי שוויוני, משוא פנים ואמירות הפוגעות הן בכבוד המתדיינים והן בהגינות ובנאותות המשפט. כל אלה זוכים להגנה מפני החלת חובה לתרבות בדיון, אף בכללי האתיקה, כשהתירוץ המקובל הוא לחץ זמנים ועומס בעבודת השופט.
אכן, גם בדברים שמועברים בין היריבים למשפט יש משום העלבה וזילות שאינם מוגנים בדין, אך היושבים על 'כס השיפוט' נמנעים, או אולי מעודדים, מלאבחן בין לשון הרע (בין בעלי דין) לבין השפלה, בלע וביזוי – בעיקר בראי תקנת הציבור.
ניכר בדברי כבודו כי, עיקר מרצם של היושבים על אותו כס מוקדש לנראות הציבורית, באשר לטיב אמונו על הזרוע השופטת בלבד. הנראות הציבורית, כך נלמד, נדרשת להשתקף דרך ההתנהגות וההתנהלות של היריבים, ובעיקר באי-כוחם, כדי להחצין את הכבוד והאמון של בית המשפט כלפי הציבור.
מכנסי הכללים ברובד האקדמי, קל לראות איך צד שמפסיד במשפט מקבל את התוצאה מתוך האמונה שקיבל הזדמנות הוגנת ונאותה. האם בשם אותה קלות ניתן להצדיק את מוסדות הפשרה, הגישור והבוררות? האם עצם קיומם כאלטרנטיבות למשפט מצביע על אמון בזרוע השיפוטית? האם עוצמת המשאבים של צד אחד לא משפיעה על תוצאת המשפט?
תרבות השפיטה עברה מהפכה שלא כדין לתרבות כלכלית-כספית, שבה כל היבט משוקלל למלאי ולשווי משל היה מדובר במסחר עצים. כמו מהפכות אחרות שביצע בית המשפט - איש לא ביקש זאת ; איש לא הסמיך לזה ; איש לא הצביע בעבור זה בכנסת ישראל ; אין איזה כוח עליון שמחייב את הגזירה. למעשה, ההפך הוא הנכון והמשפט כפוף למרותו של הדין ולא למרותו של המשאב הכלכלי.
בעוד שמקור קיומה של ערכאת השלום הייתה להשכין שלום בין יריבים, הרי שכיום היא הפכה לערכאה המסכסכת ביותר, שכן, סמכותה חולשת על מרבית אורחות החיים. בעוד שמקור קיומה של הערכאה המחוזית הייתה לעשות משפט צדק, הרי שכיום היא הפכה לערכאה המפייסת ביותר, שכן, סמכותה חולשת על מרבית משאבי הכספים בארץ. ואם תאמר שיש שוני בין האזרחי לפלילי, אשיבך – איזהו שוני רלוונטי כאשר בעל המשאב הכספי הגדול יותר מסוגל להביא לתוצאה משפטית שרצויה לו על פני הרצוי לחברה?
בראשית קיומה של המדינה היו אלה, שכונו בצדק 'דור הענקים', שמיהרו לבטל את ירושת הפררוגטיבה מהכתר האנגלי, ומיהרו לפשול שרוולם כדי שלא יראה בציבור שהטכני גובר על המהותי. אלה ביקשו למנוע את יצירתו של 'האדם העליון' שבתרבותו רצה וקיבל אי-שוויון ממסדי. האם בית המשפט דהיום יכול לומר שהוא ממשיך דרכם של הענקים? קשה לי לקבל זאת. כבודו שטח את ה'אסתטיקה של האתיקה' כמוסכמה חברתית שתוצאתה באמנה, אלא, שהחברה המסכימה היא מסויגת ביותר ומונה רק את מי שמותר לו לעסוק במשפט כפטרון.
הטפה למקהלה נועדה כדי שהמקהלה תזמר את שהמטיף רוצה בו. בבוא האדם לבית המשפט בגפו, מיהו זה שדורש כי יזמר את זימרתו? תרבות האדם הבודד מתבטאת גם בתקנת הציבור כדורש הגנה על ריבונותו. תרבות האדם העליון אוחזת בכוח מפר איזון – הכוח לפרק. פירוק ההליך השיפוטי דורש משאבי ידע, זמן וכסף שאינם מצויים באופן שווה. תרבות האדם הבודד מבקשת לבחון את התוצאה הסופית, ואילו השנייה מבקשת לבחון את מרכיבי המעשה. ככל ויותר חלקים נפרקים לחלקי חלקים, כך גם גדל התסכול וחוסר האמון שישנה איזו תרבות ניטרלית במקהלת המשפט.
ככלי הצדק הלא טבעיים כבודו סבור שניהול משפט בחוסר תרבות פוגע בזכות להליך הוגן, עד כדי כך שקם הצורך לפסולו, להשיב הגלגל לאחור ולנהל ההליך מחדש. זאת משום שהצורך בתרבות כאמור מוסכם, על-ידי העוסקים במלאכה, באופן מחייב. האומנם? לכאורה, הסכמה כאמור משתיקה טענה כנגדה. היינו – מסכימים שחובה לנהל משפט בדרך תרבותית ומשמוכרע כי לא נעשה כך לא ניתן לטעון על היעדר חובה שהופרה.
האם ניתן להבין מדברי כבודו שכללי הצדק הטבעי חלים במישור המשפט הפרטי? האם אדם פרטי בודד חב במתן צדק טבעי לאדם פרטי בודד? וכיצד ניתן ליישם זאת? צד יטען לביטול פסק הדין, משום שחוסר בתרבות הדיון הביא לניהול לא נעים וזה לא הוגן. הצד השני יטען לדחיית הבקשה, משום שהסכמת הצדדים כופה עליו כצד שלישי נורמה מחוץ לפיקוח פרלמנטרי והיא נוגדת את כללי הצדק הטבעי – שבעל הכוח לחוקק הוא הכוח היחידי במדינה.
צדק טבעי נועד להכיר בהבדל שבין גוף מטא-פיזי לבין גוף אנושי, היינו בין יישות מלאכותית לבין יישות טבעית. לאחרונה השתכללה לה עוד מהפכה שלא כדין והיא מתן תכונות טבעיות ליישות מלאכותית, כמו
חופש הביטוי ונשיאת עונשי של"ץ. כמו במהפכה הבלתי רצויה הזו, גם כאן הכוח הזמין להשתמש בטענה זו יהיה לרוב בידי תרבות האדם העליון. כללי הצדק הטבעי אינם חומר בידי יוצרם משום שאין להם יוצר. מקומם בטבע האנושי ולא בטבע המשפטי ודי לנו במהפכות שלא ביקשנו מלכתחילה.
אם יש משהו טבעי בתרבות המשפט זה כוחו של השופט, ואם תחת שרביטו מתנהלים בחוסר תרבותיות, אזי אין להלין אלא על היושב בכס השיפוט. הבעיה – איזו סנקציה תבוא בגין דא? לא פלילי, לא אזרחי ולא אתי. מדוע שהציבור יהיה זה שישא בנוסף גם בנטל הקצאת המשאב לכיסוי מקרים מסוג זה?