הפגנה של ערבים שהתקיימה בשבוע האחרון על כביש 70, כאות הזדהות עם תוקף השוטרים מכפר כנא ונשאה אופי אנטי-ציוני התפזרה חיש מהר. לא, זו לא הייתה משטרת ישראל שפיזרה את המפגינים אלא כמה מאנשי משפחה דרוזית משפיעה שהציבו למפגינים אולטימטום לפזר את ההפגנה בתוך 10 דקות, אחרת תפוזר ההפגנה בכוח הזרוע.
בשבת לפנות בוקר קפצתי בבהלה מהמיטה לשמע קול רימון הרסס שהושלך באבו סנאן. לו היו שואלים בעצתי לא הייתי ממליץ לאיש לנקוט באלימות, אבל באלימות הקשה שהופעלה יש ממד הרתעתי, שכנראה יוביל לשקט בן כמה שנים.
במקום בו משטרת ישראל אינה יודעת לשמור על שארית כבודה האבוד של מדינת ישראל עושים זאת אחינו לנשק הדרוזים, שמכירים היטב את השפה בה יש לדבר מול מי שמנסים למוטט את אושיות המדינה בה הם חיים.
לפני כשלושים שנה הם עשו זאת בקרב בין ג'וליס לכפר יאסיף שבו נורה גם טיל אר-פי-ג'י אחרי משחק כדורגל. לפני כשישים שנה הייתה קטטה המונית בכפר כסרא שבה גם כן הושלך רימון, אך מספר הנפגעים היה קטן בהרבה.
בימים בהם מבקשת ממשלת ישראל להקים עיר ערבית חדשה ממזרח לעכו, מהווה ריכוז הדרוזים הגדול ביותר במדינה את חומת המגן של הגליל המערבי. היוזמה להקים כפר דרוזי נוסף בגליל המערבי מחזקת את הביטחון של ישובי האזור היהודיים, ועשויה להיות זו שתמנע התפרצות ערבית לאומנית לגליל.
בשעות בהן נכתבת רשימה זו יורד גשם זלעפות באבו סנאן, ששטף את כתמי הדם מזירת ההתגוששות בכפר. הזמן יעשה את שלו והפצעים יגלידו, אך הצלקת תישאר. המכה הקשה עשויה להשיג את ההרתעה, ובפעם הבאה יחשבו לאומנים מוסלמים פעמיים אם להגיע לבתי הספר חבושים בכאפיות.