אולי לפני שמטפלים באיום של בית המשפט העליון על הפרדת הרשויות והאיזון ביניהן, כדאי לטפל באיום הרבה יותר קרוב ומוחשי, איום שבא מצמרת הרשות המבצעת:
יאיר לפיד. שר האוצר דורש כעת להעביר את חוק ההסדרים לשנת 2015 בלא דיון בוועדות הכנסת, אלא במליאתה בלבד. במילים אחרות: לפיד רוצה להפחית את הפיקוח הפרלמנטרי למינימום, כאשר ממילא מדובר במכשיר סופר-בעייתי.
חוק ההסדרים נולד בשנות ה-80, כאשר היה צורך באמצעי חרום למלחמה בהיפר-אינפלציה שהגיעה למאות אחוזים בשנה. מאז ראה האוצר כי טוב, והוא הלך וניפח את החוק הזה כאמצעי להעברת רפורמות ושינויים רבי-חשיבות, בצורה מהירה וללא דיון של ממש. שהרי כאשר מתבקשים חברי הכנסת לאשר עשרות ומאות סעיפים בסד זמנים לוחץ, אין שום סיכוי שהם יתעמקו וישאלו ואולי רחמנא ליצלן גם לא יאשרו.
בנושא הזה יש אחידות דעים בין הכנסת לבג"ץ: שניהם מתנגדים בכל תוקף לחוק ההסדרים בכלל ולשימוש הסיטונאי בו בפרט. ראובן ריבלין הצליח, כאשר כיהן כיו"ר הכנסת, להקטין את ממדיו של החוק ולהבטיח שהוא אכן יכלול רק את מה שבאמת חיוני לביצוע התקציב. בג"ץ מצידו כבר רמז יותר מפעם אחת, שיבוא היום והוא יפסול את חוק ההסדרים.
בא לפיד ומנסה לא רק להחזיר את הגלגל לאחור, אלא גם לדרוס בעזרתו את עקרונות היסוד של המשטר הפרלמנטרי. הממשלה תגיש את החוק, והוועדות - שם נעשה רוב העבודה בכנסת, משום ששם יש יותר זמן ויותר התמחות - לא יוכלו לומר מילה. הכל יילך למליאה, שם ניתן להטיל משמעת קואליציונית ולכפות הר כגיגית על עשרות ח"כים שלא יכולים להבין במה מדובר. ואם לא, מאיים לפיד, הוא יפרק את הממשלה ויוביל לבחירות או יבצע תרגיל מסריח ויקים ממשלה חילופית.
אני לא נכנס כאן לשאלה האם יש ממש באיומים אלו, כי לא זו הנקודה. העניין הוא עצם המחשבה החצופה של לפיד: או שתעשו מה שאני רוצה, וזה כולל את רמיסת ההליך החקיקתי והדמוקרטי התקין, או שאשבור את הכלים. זוהי מחשבה של דיקטטור.
ובעצם, מה הפלא? הרי ביש עתיד לפיד הוא דיקטטור לכל דבר, הקובע מי יהיו חברי הכנסת ומי יהיו השרים, בעוד הוא עצמו משוריין בראש המפלגה בערך לעולם ועד. את התקנון הזה קבע לפיד כאשר הקים את מפלגתו ערב הבחירות האחרונות, והוא לא טורח לשנותו גם כעת, כאשר התירוץ של "אין זמן" כבר אינו תקף. המסקנה המתבקשת היחידה: לפיד הוא דיקטטור ונהנה מזה. זה אולי גם מסביר, אגב, מדוע הוא מפלרטט עם
אביגדור ליברמן ומנהל זוגיות פוליטית הדוקה עם
ציפי לבני - שניים ששולטים במפלגותיהם כמו שהוא שולט בשלו.
פעם חשבתי, שנטיות דיקטטוריות אופייניות לפוליטיקאים שהעבירו את רוב חייהם בצבא. כך התנהגו
משה דיין,
אריאל שרון,
יצחק רבין ו
אהוד ברק, אם לציין רק כמה מהבולטים. כעת בא לפיד ומלמד, שדיקטטור יכול לצמוח גם מחייל פשוט, שהסיכון הקרבי הגדול ביותר בו נתקל (במערכת "במחנה") היה כווייה מכוס קפה.
דיקטטורים צריך לגדוע כאשר הם קטנים, משום שכאשר הם גדלים - זה עלול להיות מאוחר מדי (ראו את שרון בהינתקות). את יאיר לפיד - פופוליסט חסר כל השכלה, כישורים וניסיון - צריך להחזיר לממדיו הטבעיים. השאיפות הדיקטטוריות המגלומניות שלו מלמדות, שחייבים לעשות זאת מיד.
