קפצה עליו זיקנה

בָּעוֹלָם הַזֶּה לְכֹל חַי יוֹמוֹ בְּהִוָּלְדוֹ וּבְמוֹתוֹ וּבְלֶכְתּוֹ דָּבָר לֹא לוֹקֵחַ אִתּוֹ שׁוֹהֶה פֹּה פֶרֶק זְמָן וּמִסְתַּלַּק וְלָשׁוּב לִתְחִיָּה אֵינוֹ מִשְׁתּוֹקֵק כִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה דְּבָשׁ לֹא לִקֵּק אַף כִּי עָמַל וְטָרַח וְלָרוּם זִנֵּק רָדָה בָּעָם וְעָשָׂה זֹאת בִּגְבוּרָה וְנָהַג מִנְהָג בְּנֵי סְדוֹם וָעֲמוֹרָה כִּי לְדִידוֹ הָעוֹלָם קַיָּם בִּשְׁבִילוֹ לְפִיכַךְ לַעֲזוֹב הָעוֹלָם לֹא רוֹצָה לֹא כוֹחַ וְלֹא שְׂרָרָה יָעַמְדוּ לוֹ כִּי בְּגַפּוֹ בָּא לָעוֹלָם וּבְגַּפּוֹ יֵצֶא כִּי הָאָדָם בָּעוֹלָם הוּא כְּאַחַד הַשַׂחְקָנִים בְּמַּחֲזֶה מִשֶׁסִיֵים תַּפְקִידוֹ מִיָּד נֶעֱלַם כִּי הַכֹּל הֶבֶל בָּעוֹלָם הַזֶּה

סוף דרכה של שרה

שרה הייתה אשת שררה ונודעה גם בשם יִסְכָּה - וכלשון רש"י "נסיכה" שעל אברהם "סוככה" ומעל לכל הייתה אֵם. מותה של שרה סימן סוף דרכה של שרה וגם קירב סוף דרכו של אברהם אבינו. חכמינו אמרו כי מיתת שרה הייתה בסמוך לעקדת יצחק ומששמעה כי אברהם עמד להקריבו קורבן לה', פרחה נשמתה, בהיותה בת מאה ועשרים ושבע שנים. במותה של שרה קפצה על אברהם הזיקנה מרוב צער, זה עולה מלשון הפסוק שבא בעקבות תיאור קבורתה של שרה במערת המכפלה, שם נאמר: ואברהם זקן בא בימים וה' בֵּרַךְ את אברהם בַּכֹּל [כ"ד, א'] (בגימטריה בכל (52) ובמלה בן (52)). הפסוק הזה נראה שלא במקומו, כי אין לו המשך הקשור לתוכנו. עתה, מששרה איננה, הדאגה ליצחק עברה אל אברהם. כי מיצחק יהא זרעו של אברהם לרשת את הארץ. מכאן שיצחק בעבור אברהם כל עולמו, כשם שהיה בעבור אמו שרה כל עולמה. משהגיע לגיל ארבעים ולא נשא אישה החלה הדאגה אצל אברהם כי חשש פן יצחק ישא אישה מבנות הכנענים. הוא קרא לעבדו אליעזר ואמר לו: ואשביעך בה' אלוהי השמים ואלוהי הארץ אשר לא תקח אישה לבני מבנות הכנעני... כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אישה לבני ליצחק [כ"ד, ג']. ואמנם מיתת שרה הייתה בעבור אברהם גזרה קשה מן השמיים וחכמינו אמרו על כך: "אין אִשָּׁה מתה אלא לבעלה" כי על כן נאמר: ויעזוב אדם את אביו אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד [בראשית ב', כ"ד] ואילו על יתר בני המשפחה והסובבים הדאגה והצער מפטירתה פחותים משל בעלה. לא בכדי מיד שספד אברהם לשרה ובכה עליה, מתחילה פרשת קניית מערת המכפלה מבני חת. קניית המערה מביאה אותנו לסוגיה אחרת מעניינת - דבר הבטחת אלוהים לאברהם: להוריש לו ולזרעו את הארץ ובכלל זה את מערת המכפלה. בנוסף לתמיהה זו, פה מתגלית לנו "אומנות המשא-ומתן" ואוֹפֶן קניית המערה.

אובדן הקניין על הארץ

פרשת חיי שרה וקניית מערת המכפלה מעלות לדיון את שאלת הקניין על הארץ. כאן המקום לדבר על מהות הקניין על הקרקע לפי מושגי ימינו. לכך ניעזר בדברי רש"י שהביאם בפרשת בראשית, שם אמר: אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ-החדש הזה לכם [שמות י"ב, ה'], שהיא מצוה ראשונה שהצטוו בני ישראל, ומה טעם פתח ב-בראשית, משום כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים [תהלים קי"א, י'] שאם יאמרו אמות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, ברצונו ניתנה להם וברצונו ניטלה מהם ונתנה לנו. אלא דבר זה לבדו לפי מושגי ימינו לא מספיק, כי החולקים עלינו אינם רואים בתורתנו תורתם. לכן משקיבל ישראל את הארץ היה עליו להכות בה שורשים ולהתיישב בה ולא לנטוש אותה. כי החזקה בקרקע מהווה חלק עיקרי בהקניית זכות הקניין למקבל הקרקע. אם לא יחזיק בה, תאבד לו הזכות עליה. לדבר זה יש ביטוי חד-משמעי בחוקי ימינו, חוקים שהיו נהוגים בארץ במשך מאות שנים, כולל תקופת הכיבוש העותומאני של הארץ. לסוג הקרקע יש כינוי בספרי רישום המקרקעין, "מירי", כלומר רכוש הָאֶמִיר או הסולטן, ואיננה רכושו הפרטי של אף אחד. הקרקע איננה מוצר שמיוצר על-ידי האדם, היא נבראה על-ידי ריבון העולם והוא הפקידה בידי האדם, שהפך לריבון על האדמה. נשוב אל המונח מירי שמשמש לסוג הקרקע - זה נקבע בתקופה העותומאנית, והאמיר ברוב חסדו הרשה לנתיניו שחיים בארץ לשבת ולעבד את הקרקע ולהחזיק בה למרות שהיא בבעלות האמיר. הזכות להחזיק בקרקע ניתנה בתנאי שמקבל החזקה עליה, עליו לעבדה עיבוד רצוף ולהפיק ממנה תבואה, וכאשר המחזיק ברשות בקרקע מתמיד בחזקתו בה, למשך תקופה מוגדרת בחוק, הוא גם מקבל קניין עליה, כלומר בעלות מוחלטת מלאה. לכן כאשר אדם שקיבל זכות חזקה בקרקע נוטש אותה, הרי בכך פוקעת הזכות שלו לקבל קניין עליה והיא חוזרת לאמיר. לא כאן המקום להרחיב את הדיבור על נושא זה שאיננו תיאוריה, אלא הוא מציאות ממשית הלכה למעשה.

אברהם מממש את ההבטחה

אברהם קיבל מריבון עולם את הזכות לשבת בארץ, אך ביקש להפוך זכות זו בעבורו קניין עולם. לכן הוא שילם תמורתה למחזיק בה, כי המחזיק מכוח ישיבתו בה ועבודה קונה לו זכות חזקה עליה, ואכן תשלום תמורתה למחזיק מבני חת העביר את הקניין בה לאברהם, שנאמר: וַיָקָם שְׂדֶה עֶפְרוֹן אשר במכפלה אשר לפני ממרא אשר בכל גבלו סביב לאברהם למקנה לעיני בהי חת בכל באי שער עירו [כ"ג/י"ז, י"ח, כ']. עבדכם, שעסק בנושא זכויות במקרקעין, יכול לומר דברים בדוקים ומוכחים בכתובים. וזאת בקשר לפעילות קרן קימת לישראל בארץ ישראל, שנוסדה כדי לרכוש זכויות בקרקע וכדי לישב עליה את השבים אליה מקצווי תבל. קק"ל, שידעה את חשיבות החזקה הרציפה בקרקע האמיר (מירי), לא הסתפקה ברישום המקרקעין על שמה, היא דאגה גם להושיב עליה יהודים כדי לעבד אותה ולהחזיק בה, אחרת, תֹאבַד זכותה עליה, למרות שקנתה אותה בכסף טבין ותקילין. אחרי הקמת המדינה סברו "חכמים" כי עתה, כאשר המדינה ריבונית בישראל, הרי ששוב אין צורך ברכישת קרקע ובחזקה בה. אלה שטענו כך לא ידעו להבדיל בין ריבונית שלטונית לבין ריבונות קניינית. אומנם למדינה יש ריבונות שלטונית על כל שטח המדינה, אבל אין לה ריבונות קניינית בקרקע. כי הקניין בקרקע איננו של המדינה, הוא שייך למי שמחזיק בקרקע וזכותו זו רשומה על שמו, בכך זכותו קיימת ולא מעורערת כלל. לכן המדינה איננה יכולה ליטול זכות מרוכש הקניין כדין בקרקע ולעשות שימוש בה כראות עיניה, אלא על-פי דין. זה הביא את המדינה וממשלתה והכנסת, להוסיף ולקיים במסגרת מדינת ישראל את קק"ל לשם רכישת קרקע שהיא הועמדה לצורכי התיישבות, והסוכנות היהודית דאגה להעלות היהודים מקצוות תבל להושיבם בארץ ולהחזיק בה בתוקף קבלתה מקק"ל.

חזרה אל נחור אחי אברהם

בסוף פרשת וירא, אחרי עקדת יצחק ועמידת אברהם בניסיון הקשה ביותר מבין עשרת הניסיונות, בלי כל הקדמה או קשר לכל אשר קדם לחמשת הפסוקים האחרונים בפרשה, שב הכתוב אל נחור אחי אברהם. זו דרכה של תורה, להחזירנו אל דבר מהותי וחשוב בה. זה היה בסוף פרשת בראשית, שם דובר על למך שהוליד את נח, והרי נח עתיד למלא תפקיד חשוב ביותר בשמירה על המשך קיום האדם והחי אחרי המבול. ובסוף פרשת נח התבשרנו באברהם. ובמהלך פרשת וירא התבשרנו בהולדת יצחק. אולם לפני שני הפסוקים האחרונים התבשרנו ברבקה אמנו השנייה שנולדה לבתואל, היא אחות לבן. מכאן מתחיל עם ישראל להיות לעם, כי בפרשה זו נולד יצחק [וירא כ"א, ב'] והנה הוא נושא את רבקה, ונאמר: ויביאה יצחק (את רבקה) האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו [כ"ד, ט"ז] וכך מתחילה התהוות עם ישראל. וגם המאבקים של בני ישראל עם אלה שנולדים כאחים להם, ישמעאל אחיו של יצחק ועשו אחיו של יעקב. בִּפְרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה יֵשׁ בְּשׂוֹרָה אַבְרָהָם נוֹשֵׂא גְּרוּשָׁתוֹ קְטוּרָה¹ שֶׁיַּלְדָּה לוֹ שְׁנֵים עַשַׂר נְשִׂיאִים הֶם לְיִשְׁמַעְאֵל אָחִים וְאַחְיָנִים שִׁלְּחַם אַבְרָהָם אֶל אֶרֶץ קֶדֶם אֶל מִדְבַּר עָרָב וּפְנֵי רָעָה קִדֵּם בִּקֵּשׁ לִשְׁמוֹר בֵּינֵיהֶם הַמֶּרְחַק נָתַן הָאָרֶץ וְכּל שֶׁיֵשׁ לוֹ לְיִצְחַק אַף עַל פִּי כֵן הם פַּלְשׁוּ וְהָאָרֶץ לָהֵם דַּרְשׁוּ כְּדַרְכַּם הֵפֵרוּ הַבְּרִית כְּבִימֵי אַבְרָהָם וּמִתָּמִיד סוֹפָם שֶׁיוּבְסוּ מָהֵר כִּי נֶצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יִשַׁקֵּר