אלה המיתכנים כיום "סופרים עבריים" - ראוי ומוטב שיקראו את ספרו של ד"ר אריאל בר יותם, ואולי משהו מהיופי והשלמות של השפה העברית המקורית ידבק גם בהם מעט. אולי אז, יחדלו הקוראים לדבר ולכתוב בעברית רוויה בשגיאות, תוך שימוש באוצר מילים זעיר ודל מאין כמותו, ויזכו הן להתרוממות הרוח והן בחוויה מקריאת הספר הנדיר הזה.
מאז לכד אותי הספר "שמשון" מאת ז'בוטינסקי, שקראתי אותו בשקיקה בתוך יומיים, לא זכיתי לחוויה כזו עד שהתחלתי לקרוא את הספר של ד"ר אריאל בר - יותם. יותם היה בנו של גיבור ישראל גדעון, שעם 300 לוחמים אמיצים חיסל את כל המדיינים, שהיו מתקיפים את בני ישראל באופן מתמשך, שודדים את מקניהם, בוזזים את תבואות שדותיהם, וחיים על הגזל והחמס. (מזכיר תופעות כאן ועכשיו מצד שכנינו והערבים שבתוכנו). את הספר יותם קראתי בלילותיים וחצי, תוך מתח וריגוש, כי לא יכולתי להרפות ממנו.
וכי מה ידוע לנו על גדעון שהפך לשופט, ועל בנו יותם? בעוד התנ"ך מסתפק בפרטים מעטים, הרי הספר "יותם" פורש בפני הקורא יריעה עשירה בפרטי פרטים, המציירת לנו תמונה מלאה יותר מאשר בסרט של שלושה ממדים. האווירה של ימי קדם, צורות החיים, המלבושים, הכתב - שהיה נחלת מעטים ונעשה על גבי חרסים, המאכלים, הריחות, הצבעים, נופי השומרון המרהיבים, תיאורי העיר הגדולה שכם, שכה קסמה לגדעון, ושם שכנה אהובתו, אליה חמק מדי חגי ישראל כדי לממש את אהבתו ותאוותו, שארבע מאות פילגשיו לא העניקו לו. העיר הזוהרת והמושכת, והאישה שמעניקה לו את חסדיה תמורת שלמונים - מזכירות את סיפורו של זאב ז'בוטינסקי "שמשון", תשוקתו לדלילה וחיי הלילה ההדוניסטיים אצל הפלישתים, שהתרחשו בהמשך העיתים.
תיאורי האהבה הסוערים בספר, כשהמילים בהם משתמש הסופר המחונן בשיא העדינות ויחד עם זה הן מציירות את הסצינות באופן כה גרפי המוכן להמחזה (אם הצנזור יאפשר)- כה רוויות אווירה של קסם; תיאורי היערות, הטבע על כל שמות הצמחים עד כי אתה מריח את בושמם יחד עם הקריאה; שילוב היצרים עם תיאורי העלאת הקורבנות גם לאלוהי ישראל וגם לבעל - כי הוא הרי האחרי להורדת הגשם, כאשר אז לא היו בנמצא טפטפות, או מים מותפלים בשפע; תיאורים וויזואלים לפרטי פרטים של הדמויות הפועלות, שמחכים רק למימושם על הבמה או הבד; ובאיזו מתכונת התנהלו החיים אז - בקרב הדור השני לעליה אחרי כיבוש הארץ בידי יהושע. ריקמת החיים שמתוארת בספר רוויה במתח הנובע מהשאלות מי ינצח, איך מתמודדדים עם בעיות קיומיות אכזריות ביותר, ואיך פותרים את הבעיות. כולל תיאור לדוגמה של כמה משפטים בהם שפט גדעון.
כל אלה, כשרוב הספר מוקדש לחיי הגיבור גדעון, תוך התבססות על פרטים מדויקים מספר "שופטים", שהם מעטים, אך בתוספת יריעה עשירה של פרטים מדמיונו של המחבר, כל אלה - משתלבים ליצירת מופת ספרותית, שכל אדם שמבין עברית ולמד אי-פעם תנ"ך, יחוש שהנה הוא מצוי בתוך העלילה יחד עם גיבורי הספר, הטובים והרעים, חומל על הטראגיים, זועף על האכזרים, כאילו הוא במגרש כדורגל של משחק דרבי חשוב. כי כל כך רבה ציפיתו לדעת כל העת בזמן הקריאה: "נו כבר, אז מה יהיה? איך זה ייגמר?".
אני מודה, שבגלל המתח של הספר, לא ישנתי שני לילות כי לא יכולתי להרפות ממנו - עד שסיימתי אותו.
הרגשת תענוג אופפת למיקרא הספר, שהנה, מתחילים לצמוח בקרבינו סופרים עם כבוד לשפה שלנו בת ה-4000 שנה, שאינם מערבבים בתוכה מילים בערבית, אנגלית או קללות ברוסית. מה שרבים כבר התרגלו אליהן, והפכו לטבעיות עבורם. הספר "יותם" הוא אור בקצה המנהרה, ומעניק לנו תחושה שיש עוד סיכוי לתחית התרבות העברית ולפריחתה, כמו לפני מאה שנה ועד לאמצע המאה שעברה. מול הספר הזה, נראים כל הספרים זוכי פרסי הספרות למיניהם כה דלים וחסרי משמעות, אבל יש סיכוי, שקריאת הספר תעורר את אנשי האקדמיה העברית להתחיל להתייחס לשפת האם שלנו בכבוד הראוי, ולא להעניק הכרה לכל מילת סלנג או שפת עילגים משובשת כאילו היא חלק מהשפה העברית התקינה. ואולי גם המורים בבתי הספר היסודיים יתחילו לעבוד על הנושא, ולא יתירו לתלמידים להשתמש בפועל אחד בלבד "להביא".( "אמא, תביא לי חמש
שקל" - מוכר?)
אך מעל לכל - הספר "יותם" הוא יצירה מרתקת, שכל מי שקורא אותה - יתבשם בה.
