ביום כ"ד בחשוון מלאו 80 שנה על-פי התאריך העברי לפטירתו של הברון רוטשילד, 'הנדיב הידוע', שנפטר ביום זה בשנת תרצ"ה.
מעטים השתוו לו בתרומתו הגדולה לחידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. כשהמושבות בארץ ישראל נקלעו למשבר, רוטשילד השקיע כספים רבים וסייע להם. הוא שלח מומחים חקלאיים מצרפת על-מנת שהם ידריכו את המתיישבים החדשים ואת האיכרים לגדל כרמי ענבים ולייצר יין, כי גידול זה, לפי דעתם של המומחים, היה המתאים ביותר לתנאי הארץ ולשיווק העולמי.
ללא כל כפיה, ומתוך הכרה עמוקה של חשיבות יישוב יהודים בארץ-ישראל, נטל על עצמו הברון רוטשילד בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת להקים ולבסס את ההתיישבות היהודית בראשית צעדיה. מיליונים רבים יצאו מכיסיו לטובת מפעל ההתיישבות בסוף המאה הקודמת - המושבות. הוא לא נבהל מלעגם של רבים וטובים, והמשיך להזרים כספים גם כשהעביר את האחריות הרשמית של המושבות לחברת יק"א.
שעה שהברון רוטשילד טיפח את ההתיישבות, היה בנימין זאב הרצל שקוע במאמציו להשיג את הזיכיון - "צ'ארטר" - מהשולטן הטורקי עבד אל-חמיד, להקים אוטונומיה יהודית בארץ-ישראל. הרצל זילזל במפעל ההתיישבות של רוטשילד בארץ ולא החשיב אותה כלל. הוא ידע מעט מאוד על המושבות ועל המאמצים שנעשו לביסוסן. בביקורו בארץ מיעט לבקר בהן. את העלייה לארץ כינה בלעג "הסתננות" ולא ראה בכך כל חשיבות. בנאום שנשא באחת הפעמים בבית-הכנסת הספרדי בלונדון אמר הרצל: "אני רוצה רק בהתיישבות כזאת, שאנו יכולים להגן עליה בצבא היהודי שלנו. אני מוכרח להתנגד לחדירה בחשאי.
אני לא אפריע את מאמציהם של חובבי ציון, אך הספורט של אדמונד רוטשילד מוכרח להיגמר בהחלט. הוא צריך לקבל את מרותו של העניין הלאומי, ואז נכון אני לתת לו לא רק את העמדה הגבוהה ביותר, כי אם גם לשלם את כניסתו להנהלה בהסתלקותי ממנה".
אבל לברון רוטשילד לא הייתה כל כוונה לרשת את הרצל. הוא לא חשב כלל במונחים של פתרון מוחלט ומיידי לצרת היהודים בעולם כולו. הציונות המדינית של הרצל, כפי שנוסחה בספרון "מדינת היהודים" הייתה זרה לו לחלוטין. את בעיית הארץ ראה בעיניו המעשיות - בניה איטית ושקטה של הארץ. הכרזותיו המדיניות של הרצל נתפסו בעיני רוטשילד כסכנה חמורה למה שכבר הצליח להשיג בארץ.
הפגישה היחידה בין השניים, ב-18 ביולי 1896, שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון, התנהלה כדו-שיח של חירשים והסתיימה בשמירת התהום האידיאולוגית בין שני האישים. הרצל היה מעוניין בפגישה כדי לשאת באוזני הברון את ה"נאום אל הרוטשילדים" שעיקרו גיוס תמיכת רוטשילד לציונות המדינית. אם יצטרף הברון רוטשילד לתנועה הציונית - סבר הרצל - היא תזכה ללגיטימציה בעיני השליטים והממשלות באירופה ובמזרח, וגם יהיה לה ההון הדרוש לביצוע מימוש האוטונומיה היהודית לאחר שיתקבל ה"צ'ארטר" המיוחל מהסולטן הטורקי. רוטשילד הבהיר להרצל שיש לו תוכניות אחרות לשימוש בממונו.
ההישג הגדול ביותר של הציונות-המדינית היה הצהרת בלפור. בשבוע שעבר, בי"ז בחשוון, מלאו 97 שנה להצהרת בלפור - הכינוי המקובל למסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917, י"ז בחשוון תרע"ח, ועיקרו הבטחה לתמיכת בריטניה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מתן ההצהרה היה הישג מדיני חסר תקדים של התנועה הציונית: מעצמה עולמית כמו בריטניה הסכימה למעשה לפרוש את חסותה על התנועה הציונית ולסייע לה במימוש מטרתה העיקרית. הצהרת בלפור הייתה למעשה התגשמות חלומו של הרצל בדבר "צ'ארטר" על ארץ-ישראל - חלום שלא זכה לראותו.
ביום שישי שעבר, בכ"א בחשוון, מלאו 62 שנה לפטירתו של נשיא מדינת ישראל הראשון, ד"ר חיים ויצמן. יש כידוע קשר הדוק בין כל התאריכים הסמוכים הללו. 'הצהרת בלפור' ניתנה בעקבות הצעה שהגיש לממשלת בריטניה ד"ר חיים ויצמן בשיתוף עם ההנהגה הציונית בבריטניה. האגדה מספרת שלמעמדו הרם של חיים ויצמן בקרב ההנהגה הבריטית, בין השאר כממציא הטכניקה להפקת אצטון ששימשה את הבריטים במלחמה, הייתה השפעה על קבלת ההכרזה.
בהיסטוריה הציונית ישנו ויכוח ארוך שנים בין תפיסת 'הציונות המעשית', זו של רוטשילד-תנועת העבודה-גוש אמונים, לבין 'הציונות המדינית' של הרצל-ז'בוטינסקי-הליכוד-
שלום עכשיו (זו לא טעות. מי עקר יישובים בארץ-ישראל?).
הצהרת בלפור הוכיחה לכאורה את ניצחון 'הציונות המדינית'. אבל רק לכאורה, כי ההצהרה נולדה לא מעט הודות לנוכחות היהודית הגדלה והולכת בארץ, 'הציונות המעשית'. "כשהקמתי את המושבות שלי בארץ ישראל, תיארתי לעצמי שעשוי להגיע הזמן שגורל ארץ ישראל יהיה מונח על הכף, ורציתי שהעולם יצטרך להביא בחשבון את היהודים הנמצאים שם באותו הזמן", הסביר הברון רוטשילד לחיים ויצמן, אחרי הצהרת בלפור, את המהפך במחשבתו ותמיכתו בפעילות הציונית.
ואולי ההוכחה כי תפיסת הציונות המעשית היא שניצחה, בכך שהובילה את הציונות המדינית אחריה ולא להפך, נמצאת בעובדה כי המכתב המהווה את הצהרת בלפור נשלח, בסופו של דבר, לא אל חיים ויצמן, ואף לא אל מוסד ציוני כלשהו - אלא אל הלורד וולטר רוטשילד, ראש משפחת הרוטשילדים הבריטית ודודנו של הברון אדמונד, אבי 'הציונות המעשית'.