תכופות מדי מגיעות לדיון בית המשפט בקשות לביטול צוואות של קשישים, שהדירו את קרוביהם מהעיזבון וציוו את נכסיהם ל"כמעט זרים". לעתים מתברר, כי הקשישים שערכו צוואה בה ציוו את נכסיהם לקרובים, משנים אותה לפתע זמן קצר לפני מותם ועורכים צוואות חדשות שבאמצעותן מנחילים את כל אשר להם, לתדהמת בני המשפחה, לעוזרת הבית, למטפל הסיעודי או לשכן.
הקרובים לא בנקל משלימים עם הגזירה ולעיתים מתנגדים בכל מאודם לצוואה המנשלת שהופיעה דרך פתע. תדיר נשמע מפי מבקשי ביטול צוואה, כי מי שהצוואה נועדה להיטיב איתו ("זוכה צוואה") השפיע על המצווה הקשיש, בעת או סמוך לפני עריכתה, "השפעה בלתי הוגנת". הטענה היא, כי הצוואה נערכה בנסיבות שבהן המצווה היה תלוי בזוכה בעת עריכתה, וציווה לו את עזבונו שלא מתוך רצון כן ואמיתי.
החיים מורכבים והם מזמנים דוגמאות לרוב למצבים שכאלה. כך קורה, למשל, כאשר המצווה מצוי בטיפול בלעדי של מטפלת שזכתה בצוואה, שכן הקשיש חושש שאם לא ישנה את צוואתו לטובת מי שסועד אותו, יינטש לבדידות או - בתרחיש מבהיל אף יותר - כאשר זוכה הצוואה מפעיל לחץ על הקשיש. בהתאם לדין, אם בית המשפט מתרשם מהראיות שהופעלה על המצווה השפעה בלתי הוגנת והקשיש נוצל על-ידי זוכה הצוואה, חובה עליו לפסול את תוצאות העושק ולא להסס לבטל את הצוואה.
7 מיליון שקל מקרה שנדון לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת עסק בסוגיה והוא ממחיש היטב את המקרים שאיתם נאלץ להתמודד בית המשפט. משה (שם בדוי), ניצול שואה בן 75, מקורבנות ד"ר מנגלה, סבל מסרטן משך תקופה ארוכה. משה ואשתו המנוחה היו חשוכי ילדים, ובמהלך חייהם רכשו משק במושב וצברו 7 מיליון שקל בחשבון הבנק. לאחר פטירת האישה כל נכסיה עברו למשה לפי צוואתה. חלפו שנים, ומשה ערך צוואה המחלקת את עזבונו בין קרוביו וקרובי אשתו, כולל הנכסים שירש מרעייתו.
משנפטר משה וכאשר הקרובים ביקשו לקיים את צוואתו, לפתע צצו שכנו של משה ובניו ונופפו בפניהם בצוואה אחרת; צוואה שנערכה 11 ימים לפני פטירת המצווה, שעה שהיה מאושפז בבית החולים. לפי צוואה זו, משה בחר להוריש את המשק והמיליונים דווקא לשכנים, ואילו לקרובים לא הותיר דבר.
בני המשפחה הנרעשים מיד הגישו התנגדות לצוואה המאוחרת והתיק הועבר לבית המשפט. הקרובים טענו, כי משה כלל לא היה כשיר לערוך את הצוואה במצבו הרפואי ושעשה אותה שלא מתוך רצון חופשי - כאשר בעת עריכתה היה תלוי בשכנים תלות מוחלטת, הם ניצלו זאת לרעה והפעילו עליו השפעה בלתי הוגנת.
לאחר בחינת כל הראיות, השופטת רונית גורביץ אומנם לא שללה (15.10.14) את כשירותו של משה לערוך צוואה, אך בצד זאת קבעה שהתיעוד הרפואי מלמד על התדרדרות מהירה במצבו בשלושת החודשים שקדמו למותו. התדרדרות זו, מצאה, שימשה מצע נוח לשכנים להפעלת השפעה בלתי הוגנת על משה ולהטיית שיקול דעתו כך שיצווה להם את עזבונו.
אדם קשה וסגפן השופטת, שלמדה מהראיות את קורותיו של משה והתוודעה לדמותו, התרשמה שכנראה עקב מוראות השואה היה אדם קשה וסגפן שחי בצמצום ובחיסכון רב, ולא נודע בנדיבותו לזולת. מהעדויות שנשמעו בבית המשפט עלה, כי משה נהג למלא שלושה מקררים במזון, אגר בגדים בלי הרף והחזיק בביתו ארגזים רבים של שתייה למקרה חרום. עוד עלה מהראיות, שבמשך כל חייו שמר על כספו בקנאות יתרה, הסתפק במועט עד כדי סגפנות, מעולם לא העניק מתנות לקרובים, מחשש לכספו תמיד נרתע מזרים (שהיו מבחינתו כל מי שלא נמנה עם בני המשפחה) והיה נעדר חברים למעט ידיד אחד. משה אומנם תרם כספים לבתי חולים, אך זאת מתוך ציפייה ודרישה לקבל תמורה בדמות טיפול רפואי טוב יותר, ולא מתוך רוח של נדיבות.
אשר לשכנים - בית המשפט למד מהעדויות שמדובר בהתקרבות ביחסים שחלה רק בחודשיים האחרונים לחייו של משה, כאשר הוחמר מצבו, ושהתהדקה לאחר שהשכנים התוודעו למקורותיו הכספיים. בית המשפט אימץ את עדותה של מטפלת זרה שסעדה את משה, שלפיה השכן ניסה לסחוט ממשה כספים, על-אף שמעולם לא היה איתו בקשרי ידידות. בשלב מסוים הוא החל להגיע לביתו תכופות, ונהג לדבר עימו ללא הרף על כספו, כדי לשכנעו להעביר לו ולבניו את הכספים.
עוד נקבע, שהשכנים פעלו לבודד את משה ולהרחיק אותו מקרוביו. על-אף שהשכן הכיר חלק מבני המשפחה באופן אישי וידע שמצבו של משה הולך ומתדרדר, הוא לא מצא ליידעם על כך או להודיע שהוא אושפז.
נמצא, שהשכנים הפעילו על משה השפעה בלתי הוגנת וניצלו לרעה את מצבו הרפואי. על כן בית המשפט הורה על ביטול הצוואה המאוחרת ועל קיום הצוואה לטובת בני המשפחה. בנוסף, השכנים חויבו לשלם לבני המשפחה הוצאות משפט בסך 75,000 שקל.
