ספר בראשית מלא בסיפורים. לפני סיפור סדום ועמורה, מסופר על אלוהים המבקר את אברהם ושרה באלוני ממרא, והם שניהם "באים בימים."
היה זה כחום היום, ואברהם היושב בפתח האוהל מקבל פני שלושה אנשים. הוא מזמין אותם לנפוש מעט, לסעוד את לבם ורק אז להמשיך בדרכם. כשהם נאותו, אברהם ממהר אל שרה, "מהרי, שלוש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם. ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו. ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה, ויתן לפניהם."
אברהם עומד ומשרת את האורחים והם מבשרים לו "שוב אשוב אליך, כעת חיה, והנה בן לשרה אשתך." אלוהים נוכח שם ומבחין בכל. אלוהים שואל את אברהם: "למה זה צחקה שרה לאמר, האף אומנם אלד ואני זקנתי?" בין אלוהים לבין אברהם מתקיים דו שיח, ואלוהים אומר: "היפלא מה' דבר, למועד אשוב אליך, כעת חיה, ולשרה בן."
סיפורי בראשית סיפורי התנ"ך וביחוד סיפורי בראשית מעניינים מאד. רובם ככולם אקטואליים בעצם היום הזה. אך ברצוני לגעת לא במהות הסיפור (הכנסת אורחים והמסר "ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט") כי אם העובדה שאין דין צפיה באחר כדין עשיה עצמית.
אברהם לא מתלבט לגבי הכנסת אורחים. הוא רץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה. ומה לגבינו? באופן תאורטי, כולנו היינו מתנהגים כמצופה, כראוי. אך האם באמת כך?
הנה, אציג את השאלה בצורה שונה במקצת.
אברהם אבינו יוצא מגדרו לקבל בביתו אורחים שהוא אינו מכיר. הוא נותן להם משלו, ולא סתם, כי אם "בן בקר רך וטוב." האם אנחנו היינו עומדים באותו ניסיון עצמו?
אשנה את הנתונים רק במקצת. האורחים הם הבן הילוד. כך שהתשובה היא כמובן - מה לא נעשה עבור ילד, עצם מעצמותנו, בשר מבשרנו.
אקשה קצת יותר: ואם הילד סובל מאוטיזם חמור?
מה עושה זוג הורים שצריך להתמודד עם ילד מיוחד, שלא כמו כל הילדים?
איך ממשיך זוג הורים זה ככל שעוברות השנים, הם עצמם מתבגרים והילד כבר אינו זאטוט כי אם נער ואח"כ בחור ואח"כ גבר, והוא לא מתפקד כשאר האנשים ("אינו מתפקד" יכול לבוא לידי ביטוי בהרבה מאוד אופנים, חלקם קשים, אחרים קשים עד מאד). ללא כל ספק, יש בו משהו מיוחד מאוד בפנים. יכולות שהן הרבה מעבר מהיכולות שלנו. אך יש גם חסם, שגורם לכך שהוא לא יכול לדבר ולתפקד כמו כל אחד. תלות לכל החיים. אי-יכולת לחיות לבד, להיות עצמאי.
מה יקרה כשההורים כבר לא יהיו פה? מי יטפל בו? אלו שאלות קשות מאד, וכצופה מהצד אני פשוט המום ומלא הערכה לאנשים שצריכים להתמודד בדיוק עם המצב אותו תארתי.
מרסי ורוד כאן בלוס אנג'לס עם בנם אנג'ל. דפנה ואבי בארץ עם בנם אופיר. שלמה ודבורה ז"ל כאן בלוס אנג'לס עם בנם השמטולה. אין לי ספק שקל לקרוא סיפור כשהמדובר במישהו אחר ולענות את כל התשובות הנכונות: הנה מה שאנחנו היינו עושים. בטח. ודאי. אין כל צל של ספק. אך המציאות שונה, ולא אנו שצריכים להתמודד אתה. סיפורים לחוד ומציאות לחוד.
הנה, אספר לכם איך אני התמודדתי עם אדם אוטיסט - עם השמטולה. לא ידעתי מה לא בסדר איתו, או מה המקור (מחלה זו או אחרת, פיגור שיכלי, וכו'). גם לא שאלתי. מדי שבוע השמטולה היה מגיע עם אביו לבית הכנסת. הייתי ניגש מיד ועוזר לאביו - אומר את הברכה תוך כדי שאני שם עליו את הטלית. נותן לו סידור בידו. עוזר לו לשבת.
השמטולה היה נעצר בכניסה ומחכה שאבוא ואגיש גם לו טלית. אם לא הזדרזתי לעשות זאת, הוא היה נועץ בי מבט ולא מרפה. מבט קשה, נוזף, ממתין, מייחל. הייתי מגיש לו טלית, אך או שהגוון או משהו אחר לא היה מוצא חן בעיניו. למדתי עד מהרה להגיש תמיד שתי טליתות, אחת בכל יד, ולתת לו לבחור בין שתיהן. הוא היה מבחין בדברים שאני לא הייתי שם להם לב.
מאד התקוממתי: "הוא יכול (קרי מסוגל פיזית) לקחת טלית לבד, מדוע הוא מצפה שאני אעשה זאת עבורו?"
הנה הכנסת אורחים עבורכם. כמה קשה לקום מהכסא, לגשת למדף עליו מונחות כל הטליתות, לבחור שתיים ולהגיש לו אותן? כלום. פעם בשבוע - אפשר כבר לחשוב. אך אני "קשה עורף," והייתי צריך להתגבר על אותו שד מסית בפנים שאמר לי פעם אחר פעם "שב, אל תטרח, הוא בהחלט יכול להסתדר."
ממש כמו שני ילדים קטנים.
שבוע אחר שבוע הוא היה בא עם אביו לבית הכנסת ומשלים מנין.
עשרה גברים, והוא אחד מהם, וכולנו שווים בין שווים. ללא עשרה מאתנו, אי-אפשר להגיד "קדיש" ואי-אפשר להתקדם בתפילה. לפיכך, כל אחד חשוב בדיוק כמו כל אחד יותר. יכולות, מגבלות, כל אלו אינן מהותיות. שבוע אחר שבוע הוא היה יושב בשקט. למרות שהוא לא מדבר, הוא בהחלט היה יכול לגרום לנו אי-נוחות רבה ולהביע את אי-שביעות רצונו מדברים שקורים. אך לא כך היה. הוא היה בא, יושב ומקשיב, קולט בצורה דומה או שונה, איני יודע, אך ודאי שידע והבין עמוקות, הרבה יותר מכל אחד מאתנו.
אביו שישב לידו כבר בא בימים. בריאותו רופפת, והוא הולך כפוף מאוד וכבר אינו מסוגל ללכת לבד. רוב הזמן הוא אינו עירני לחלוטין, ופה ושם נראה כאילו שהוא מנמנם (גם אחרים כאן בבית האבות עושים זאת בצורה לא רצונית, בעיקר אנשים בשנות התשעים לחייהם). אך כשהתורה הגיעה אליו, שלמה (אביו של השמטולה) היה מזדקף ובחרדת קודש מגיש את ידו לנשקה.
וכשברכת הכהנים הייתה נאמרת, כל אחד משלושת הפסוקים הנאמרים ראשית על-ידי החזן ואז הכוהן או הכוהנים חוזרים אחריו, שלמה היה מחזיק ואומר אחרי שמו של האלוהים - "ברוך הוא וברוך שמו!"
"יברכך ה' - ברוך הוא וברוך שמו - וישמרך." "יאר ה' - ברוך הוא וברוך שמו - פניו אליך וישמרך." "ישא ה' - ברוך הוא וברוך שמו - פניו אליך וישם לך שלום." (ברכת הכוהנים לקוחה מספר במדבר ו':24-26) ואני, משך שנים, ממתין כל שבת לקול המתנשא אל על, "ברוך הוא וברוך שמו." ברכה מיוחדת שזכיתי לה, כמו גם כל הנוכחים, כאילו מלאך-על ישב בינינו, בדיוק כמו אותם מלאכים שאברהם קיבל את פניהם, והסתבר שהקב"ה עצמו היה שם עם אברהם ושרה.
האב ובנו לידו. אכן הוא היה מלאך-על, משך החיים כולם, למעלה מחמישה עשורים ומחצית העשור, שלמה ואשתו ז"ל דאגו להשמטולה. שלמה ובנו לא היו צריכים לדבר. אחד הבין את השני. מילים היו מיותרות (ואולי גם בלתי אפשריות, איני בטוח).
לא הבנתי, גם לא העזתי לשאול, מדוע הרבי לא הזמין את השמטולה לעלות לתורה. ראשית, שווה בין שווים, חלק חיוני מהמנין. שנית, הרב דאג שכל אחד יעלה לתורה ולא היה מוציא איש מן הכלל. כשהיה מאוחר מדי הוסבר לי, ואני כאילו ידעתי זאת כל הזמן, את האמת המרה: בכדי לא לביישו, שכן לפני העלייה לתורה ומיד לאחריה יש לקרוא ברכה מיוחדת ("ברכו את ה' המבורך; ברוך ה' המבורך לעולם ועד; ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ברוך אתה ה', נותן התורה" ומיד לאחר הקריאה "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. ברוך אתה ה', נותן התורה"), והכיצד הוא יעשה זאת קבל עם ועדה, גם אם הוא ידע בתוכו פנימה את הברכה על בוריה? אולי יהסס, אולי יתבלבל, אולי יבהל?
הרב איש מיוחד עד מאד, ודואג הוא לכל אחד מהמתפללים. הוא ידע שעצם הנוכחות וההשתתפות שלו בכלל - כשווה מן שווים - זכותה גדולה מזכות "בעבור שעלה למקום הזה, בזכות יום השבת הזה, בזכות התורה הזו." הרבי הבין את מה שאני לא העזתי לשאול ולהעלות על דל שפתותי - שאותו אורח, לא משלנו היה, אותה נשמה טובה שבאה לבקר. זכינו לא רק לעלות לתורה, כי אם להיות בנוכחותו, כמו שזכה אברהם אבינו לאותו שיג שיח ישיר עם האלוהים.
מכולנו, השמטולה היה הקרוב ביותר לשכינה.
מסתבר שהוא היה מלאך שנשלח כאן לבחון אותנו. הכיצד נקבל אנחנו פני אורחים? לא ידעתי, אך הוא היה בן 56. מוקף באחים ובאחיות אוהבים עד מאד, ובילדיהם שראו בו קרוב משפחה חשוב ויקר עד מאד, וידעו לתקשר איתו בצורה שאנחנו פשוט לא מסוגלים.
בשבוע שעבר חל סיבוך בבריאותו, ועד מהרה הוא אושפז במצב קריטי בביה"ח. מכונה אחת הנשימה אותה. דיאליזה ניקזה וניקתה את דמו, שכן הכליות שלו הפסיקו לפעול. על עמוד אחר היו כל מיני תרופות שטפטפו לתוך אחד הצינורות שהוביל לוריד, ניסיונות להלחם ולהציל, שכן הרופאים לא איבדו תקווה. בנוסף היו מסכים שונים שמדדו ודיווחו נתונים לצוות האחים והאחיות שמעבר לדלת של המחלקה לטיפול נמרץ.
בשבת, לאחר התפילה, הרב אמר "ביקור חולים." הוא לא שאל. הוא לא הוסיף ופירט. לא היה צורך. כל כך התרגלנו לנוכחות בת שנים, שידענו שזו חובתנו, שזו זכותנו.
כשהגיענו ועמדנו ליד המיטה, נפטון, אחת מאחיותיו של השמטולה, מדענית שתחום מוחמיותה המוח, אחזה בידו ואמרה "הרב אליהו פה, קוין פה, ארי פה... הנה הם באו מבית הכנסת לבקר אותך, שכן אתה חסר להם."
עוד אני בוחן את כל המכשירים אליו היה הגוף מחובר ומתרשם עד מאוד מיכולות הרפואה והמדע, נכנסה אחות במרוצה והתריעה בנפטון: "את חייבת להתרחק מהמיטה." אותנו היא גירשה אך עוד הספקנו לשמוע: "את לא רואה איך הוא מתרגש?!!" המכשירים דיווחו על כך, ואנחנו בכלל לא שמנו לב.
הנשמה הייתה כבר מחצית הדרך בין העולם הזה לעולם הבא, אך עצם ההתכנסות, עצם השבת, עצם המקום גרמה לה להתרגשות רבה. נעצרה, פרפרה, פרשה את כנפיה על כולנו, ואז הפנתה את גבה והמשיכה במסעה - חזרה לבורא.
עוד באותו יום השבת פרחה לה הנשמה, ואנחנו נשארנו עם הזיכרון. עמדנו מסביב לקבר הטרי, וידענו:
השמטולה, הקרוב ביותר לקב"ה, נשמה טובה שבאה לעולם לבקר, מידה של חסד שהגיעה וזכינו להתקל בה.
