עדר פרשני התקשורת חוזר שוב ושוב על חלוקת המפה הפוליטית לגושים, ובהם ההמצאה התקשורתית הנצחית - ואולי משאלת לב - "גוש מרכז-שמאל". לא ברור את מי הם כוללים בתוך ה"גוש" המפורר הזה, ובעיקר מי נחשב למרכז בעיניהם ומי מוגדר כשמאל.
ראש הממשלה
בנימין נתניהו התייצב מזמן בדיוק במרכז המפה הפוליטית, ואולי עמדה זו היא המעניקה לו יתרון כה משמעותי לעומת הנושאים עיניהם והמתיימרים לרשת אותו בלשכת ראש הממשלה. המשמעות היא שמרכז המפה הפוליטית תפוס, ואין בו מקום למפלגות אחרות המתיימרות להיות מרכז.
כתוצאה מכך שהמשבצת המרכזית בקשת הפוליטית תפוסה, כל מי שנמצא שמאלה מנתניהו אינו יכול להיחשב למרכז אלא לשמאל, קיצוני יותר או קיצוני פחות, אבל שמאל, לפחות שמאל מדיני. לבני, לפיד והרצוג אינם שמאל כלכלי, ובהקשר זה הם ימין מובהק. אבל, לבני, לפיד, הרצוג, פרץ וגלאון - אלה כולם שמאל מדיני, כאשר הסדר שלהם בתוך הגוש נזיל ביותר. לפעמים
זהבה גלאון מייצגת את הקצה השמאלי, אבל לעתים קרובות
ציפי לבני עוקפת אותה משמאל.
המסקנה: אין מה לדבר על הקמתו של גוש מרכז-שמאל לקראת הבחירות הבאות - ואין זה משנה מתי הן תערכנה - אלא על הקמתו של גוש שמאל. נקודה. לפי שעה הקמתו בלתי אפשרית לנוכח שיטת החד-גדיא הפועלת בתוכו, ובעיקר במפלגה האבודה, שבה יושבי הראש מתחלפים תדיר. היו"ר התורן, בוזי הרצוג, בעזרת תקשורת הנותנת לו שוב ושוב במה לשחוק את עצמו, מדרדר מפלגה זו הן שמאלה והן תהומה. ניתן כבר לסמן את היו"ר הבא, החדש-ישן,
עמיר פרץ. האיש נטש ספינה טובעת אחת - מפלגת התאונה - בדרכו להדיח את בוזי הרצוג ולהשתלט על הספינה הטובעת הבאה, המפלגה האבודה.
מי שנראה כמחכך ידיו בהנאה ובהמתנה שגוש השמאל ייפול לידיו כפרי בשל אינו אלא החתרן הבלתי-נלאה, אדריכל מלחמת אוסלו,
שמעון פרס. ככל הנראה, השקט היחסי בו הוא מצוי בימים אלה הוא השקט שלפני הסערה, השקט לפני שיציג את עצמו כיחיד שמסוגל לאחד את כל פלגי השמאל מול בנימין נתניהו. או אז יהיה זה נתניהו שיכה על חטא בכך שאיפשר לפרס לבחוש בזירה המדינית בתקופה שבה כיהן כנשיא השנוי במחלוקת ביותר שהיה למדינת ישראל.
הערת אזהרה: כעוף דורס - פרס - אשר עט על פגרים כך צפוי שמעון פרס להופיע ולהציג את עצמו - שוב - כתרופה, שאינה אלא תרופת אליל, לתחלואי "גוש השמאל", שכל תפיסת עולמו מבוססת על שלום חזירי וגזעני, שלא ייכון.
ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, זקוקה גם לשמאל יהודי ודמוקרטי, נאור באמת ולא "נאור". בשלב זה לא נראה באופק אדם שיפעל למען הקמתו של שמאל כזה. כל עוד השמאל יעדיף שלום חזירי על פני החזון הציוני, אפילו כאופוזיציה מעמדו יילך ויישחק.