פשטו של פסוק אינו פשוט תמיד. המקרא משופע פסוקים המקרינים שבעים "פשטים" המאירים דעתו של כל המעיין בהם על-פי עיונו. פסוקים כגון
"בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ. וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל-פְּנֵי֣ תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל-פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם. וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי-אֽוֹר" (בראשית א',א'-ג') הם ממין זה. כל האמור סביר ומובן מתוכו. הסיפור רהוט. היקום נברא. אלוקים בראו. בטרם תהיה הארץ סדורה ימים ויבשות, רמות וגאיות, יערות ומדבריות, הייתה משולה כהוויה פטורה מכל משטר. פטור זה נכנס לשפה בתיבות "תוהו ובוהו". רוח אלוקים ריחפה לאורכו של הווה מתמיד על פני המים, אין אומנם יודע איזה, אבל מים מכל מקום, עד לרגע האמירה היוצרת האחת, בה ברא הבורא את האור. פשוט.
אי-אפשר לטעות ברצף ההגיוני של הנאמר. אפשר לחקור אותו. אפשר לתהות ולשאול ולדון במשמעותה של התיבה "בראשית". מה קדם לראשית? ראשית של מה? מה היה בטרם כל נברא? על איזה תהום ריחפה רוח אלוקים? מה היא "ר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת ", האם זה טיבה והיא מרחפת תמיד, או שמא באותה שעה של בינתיים, בין 'בטרם בריאה' בין 'בתר ראשית בריאה' הייתה מרחפת. מה היא תהום? מה ברומה? עד לאלו מעמקים היא כרויה? למי אמר אלוקים "יְהִ֣י", לאור בטרם ייברא האור? האור שלא נברא - היאך פונים אליו ומכים בו ואומרים לו "יְהִ֣י"? אם לא אליו פנו, למי פנו, כשהאלוקים הוא הפונה. הן אין עוד מלבדו. האם אמר "יְהִ֣י", לאור גנוז ולא אמר לו אלא 'פרוץ את המסגר והאר' ? שבעים שאלות. שבעים הבנות, אבל פשט ברור וסדור אחד ומתוכו כל השבעים מסתרגים. פסוקים פתוחים, פסוקים מקריני "פשטים" הרבה, לא פשוטים, אבל פשטים.
ויש במקרא פסוקים סתומים והם כמראות בהן משתקפים שבעים פני המתבוננים בהם. הם לא מספרים סיפור דבור על אופניו. אם הם מספרים, ואפילו המילים בהן הם מספרים נהירות לנו ומובנות כשלעצמן - לשונם אינה מוכרת לנו אלא למחצה ואיננו יודעים אל נכון מה הם מספרים, ואנו מטעינים את מצבריהם בעיונינו שלנו והם קורנים אלינו מתוך מה שדעתנו הקרינה לתוכם.
דוגמה לפסוקים כגון אלה הם הפסוקים,
"וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַה' לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ ה' וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ. וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם-כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת-ה'. וַיֹּ֨אמֶר ה' לָ֗הּ, שְׁנֵ֤י גוֹיִם֙ בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר. וַיִּמְלְא֥וּ יָמֶ֖יהָ לָלֶ֑דֶת וְהִנֵּ֥ה תוֹמִ֖ם בְּבִטְנָֽהּ. וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו. וְאַֽחֲרֵי-כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב ... " (בראשית כ,ה,כ"א-כ"ו). אין מילה שמשמעה ניטשטשה בפסוקים האלה, אבל הם לא מספרים מתוכם אלינו. אנחנו מספרים מתוכנו אל תוכם.
"וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם-כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת-יה' " - אם סיפור הוא - הוא סיפור בלתי אפשרי. בין אם וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ משמעו הבנים רצו זה אל עומת זה ברחם אימם, בין אם משמעו הם דחקו זה בזה, ניסו לרוצץ אח מוחו של אחיו - אין מצוקה כזאת בנמצא ואין אם מוכת חרדה שמא התנועות והחבטות שהיא חשה בבטנה הן עדות למאבק ולניסיונות הכרעה בין עובריה. ליהפך. כל חבטה אומרת לה כי עוברה חי, ומכאן גם הביטוי העממי, חי ובועט. היא מאושרת. הריונה פורה. חיה נכפלים. היא אינה שואלת לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי, להפך. היא יודעת 'בעבור זה חיה אנוכי'! היא אינה הולכת לדרוש את ה'. היא מביטה אליו בשתי עיניה העולות על גדותיהן בדמעות הודיה.
אילו חרדה רק מפני שלא נתנסתה מעולם בהריון,ומה שדימתה לחוש לא עלה בקנה אחד עם מה שחוותה, הייתה הולכת לדרוש את הנשים החכמות שהיו מסבירים לה מה שנעלם ממנה, לא את ה'. האומנם יעלה על הדעת כי כאילו ידעה האם הצעירה הזאת כי לא תינוקות מתרוצצים בקרבה אלא גורלות, עמים, לאומים, כי כאילו אינה אם לילדיה אלא לכוחות היסטוריים ונגזר עליה לשאת ברחמה את מלחמות העתיד כולו,כי כאילו אינה רבקה, בת בתואל, רעיית יצחק שהתפלל כי תיתן לו פרי בטן, אלא אלגוריה? האמנם...?
א יכול להיות שזה הסיפור שהפסוק מספר אם כי כך לכאורה נדמה כי כתוב. זה מדרש המקדים את הכתוב, ובתוך המדרש המקדים הזה
"לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי ", הוא מדרש פליאה. דומה כי יעקב ועשו הבוגרים, יותר מזה, יעקב ועשיו בדברי ימי העם או העולם, לוחמים כבר זה בזה ברחם אימם, נחושים להכריע מי יחיה בין שניהם ומי ימות, ואת היעקב הזה ואת העשו הזה אנחנו מחדירים לתוך הפסוק כדי להבין מה הוא מספר והפסוק נכנע ואומר, אכן, התאומים הלעומתיים, הניצים הנצחיים, מתרוצצים כבר מיני רחם. אנחנו אומרים לפסוק מה שהפסוק אומר לנו. ואז, הבנים אינם שני ילדים תאומים אלא "שְׁנֵ֤י גוֹיִם֙ בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים" (שם,כ"ג), מדרש בתוך הכתוב, ולא עוד אלא שלְאֻמִּ֔ים אלה, כשם שאחזו זה בעקב רעהו בבואם לעולם, כן יאחזו זה בצוואר אחיו בדברי ימי האדם שיבואו, וכשם שבלא עקב עשו לא הייתה יד יעקב יכולה להושיע להיוולד, כן לא יוכל יעקב ההיסטורי להתקיים בלא עקבו של עשיו ההיסטורי, וכשם שהילד האדמוני, העשוי כבר
כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר במעי אימו, החזק, או בלשון המקרא, הרַ֖ב, לא יוכל לא להשתחרר מלפיתת אחיו, הצָעִֽיר הרפה, ולא לגבור עליו, כן יילפתו בכל עתיד,
"וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר" (שם). ההווה- מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ, אבל מחוץ למעייך לא ייפרדו כל ימיהם - הוא כבר העתיד של "עַם-אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙..." שלא יחדל להתקיים "...בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים" (אסתר ג',ח') וההיסטוריה של יעקב תהיה ההיסטוריה של עשו, ושל עשו תהיה ההיסטוריה של יעקב בכל דברי הימים.
המנוסה מתוך המפגש עם מדרש שחדר מלכתחילה לתוך הכתוב והקדים אותו, כאילו הכתוב הוא נבואה, היא מנוסה שאי-אפשר להשיג עליה בקלות למרות פשטנותה, אולם גם לקבל אותה בקלות אי-אפשר. גם את ההנחה כי אנו קוראים בפסוק מה שהחדרנו כביכול לתוכו קשה לקבל, אבל נראה כי גם לא קל לדחות אותה.
"אם יאמר לך אדם חרבו קסרי וירושלים, או ישבו קסרי וירושלים- אל תאמין, חרבה קסרי וישבה ירושלים, או חרבה ירושלים וישבה קסרי- תאמין, שנאמר ולאום מלאום יאמץ" (מגילה ו' א'). ההבנה כי הפסוק מספר סיפור של מאבק בין אחים שלא יוכרע ושלא ייתם, שבו לא רק שאח אחד לא יסלק לעולם את אחיו היריב מעל פני האדמה, אלא שבלא המריבה הזאת אין קיום לעולם, ושגם בהשלמה בין האחים אין קיום לעולם, היא הבנה שהפסוק לא מבשר אותה אלא מפני שבישרנו אותו. ההכרה כי
הצדק אינו אלא רעיון נאצל, אבל במציאות הוא פרי מאבק איתנים לאזן בין כוחו של האח החזק לבין זכויותיו של האח הרפה, ששניהם אינם אוחזים זה בכוח המוחלט וזה בצדק המוחלט כדי לקיים את העולם, היא הכרה שהניסיון האנושי הבשילה לתוכנו ובישרנו אותה את הפסוקים, ומשבישרנו אותם הם מספרים לנו את הבשורה הזאת בדרכם.
יעקב ועשו ידעו מלחמה ואיבה, ויעקב ועשו גם ידעו ימי השלמה ופיוס. רש"י בפרשת וישלח אומר בשם רבי שמעון בר יוחאי,
"הלכה בידוע עשו שונא ליעקב". הלשון תמוהה. מה עניין הלכה לכאן? האם חלילה יש לקרא כי הלכה היא, מצווה, חוק, החל על עשו שהוא שונא ליעקב? נראה לי בעוניי, כי יש להבין את רש"י כמי שאמר שהלכה היא
ששומא עלינו לקחת בחשבון כי האיבה בין עשו ליעקב היא נתון מרחם, היא בידוע, היא הייתה מאז, ועל כן מצווים אנחנו להיזהר מלעורר את האיבה הידועה, הקיימת, פן תעורר את הידוע, ומוטלת עלינו חובה לרדוף את מיטב השלום האפשרי, להשקיט, ליצור את המרחב הגדול ביותר הניתן לקיום של חיים משויסים. יתכן כי כך עלינו לקרא את
"אִם-כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת-יה' ", לא 'אם כן, אם אני יולדת בנים יריבים, למה זה לי ההריון הנכסף הזה', אלא 'אם כן, אם העולם שיצרת בנוי מלכתחילה על יריבות, על מאבקים, על צדק שאינו אלא איזון בין כוחות ניצים ולא אידיאה טהורה, יציבה וניתנת למימוש כשלעצמה, למה אתה, אלוקי הצדק המוחלט, עשית אותי שחקן בזירה בה הצדק אינו אלא מאבק על הצדק, ו
"וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת-ה' " יש בו נימה של 'ותלך לדרוש כי האלוקים יקבל על עצמו את כל האחריות על שביום בו ברא את האדם ברא גם את הזירה בה אחווה מתקיימת מתוך יריבות נצחית, ושלום בעולם הזה אינו אלא הכרה כי הלכה, כי מצווה, הוא להיאבק עליו כל יום כי היריבות לפתח רובצת יום יום.
רבקה הלכה לדרוש את ה'. על
"לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי" מה השיב לה? אין יודע מתוך הכתוב, ואם אין יודע משמע לא השיב לה, ואם לא השיב לה כאילו אמר לה כי כל אח מצווה לפתוח ולהתחיל בפיוס ולומר אָנֹ֑כִי תחילה, בשם חיפוש הצדק, אבל אם חלילה יאמר 'לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי, יפתח אחי תחילה', הצדק - אם יהיה אם יחסר- לא ימצא איזונו לעולם. גם את המדרש הזה, החדירו התבונה הוותיקה והתבונה והניסיון האנושי הצבור לתוך הפסוק, ועכשיו הוא אומר אותו מעצמו קול גדול.
