האם אנחנו באינתיפאדה? האם אבו-מאזן מסית לטרור כמו שגורס ראש הממשלה ואחרים, או שהוא אינו עושה כך כפי שגורס ראש השב"כ ? האם אנחנו מצויים ב"מלחמת דת", כפי ששואלים, או האם אנחנו על סיפה של "מלחמת דת"? אלו מקצת מהשאלות הנזרקות לחלל בימים קשים אלו. אנסה להביע את דעתי.
ובכן, הפלשתינים עצמם וכל הנהגת הראשות הפלשתינית, מכנים את מה שמתחולל בשם "התנגדות עממית" ומהללים ומשבחים אותה מעל כל במה בינלאומית זה למעלה משנתיים, וכתבתי על כך בעבר. האפיון שלה הוא אבנים, סכינים, בקבוקי תבערה, כלי רכב דורסים, המופעלים ע"י בודדים, לא ע"י ארגונים. העם מלמטה מתקומם נגד הכיבוש ובעד החרות והמדינה. זאת התנגדות המוצגת כבלתי אלימה, כמנוגדת למאבק המזוין של החמאס. ההתנגדות "הבלתי אלימה" הזאת השתוללה בשטחי יהודה ושומרון למעלה משנתיים, והביאה למותם של 6 יהודים, והתקשורת שלנו התעלמה מכך, "העלימה" את כל מעשי זריקות האבנים וים התלונות של תושבי יהודה ושומרון שסבלו מכך. למה? לתקשורת התשובות.
האסטרטגיה הכוללת של אבו-מאזן "ההתנגדות העממית" הייתה מרכיב אחד באסטרטגיה הכוללת של אבו מאזן, שהמרכיב השני שבה היה להלחם נגד מדינת ישראל במישור המדיני- משפטי: להחרימה, לבודדה, לתקוע טריזים בינה לבין האיחוד האירופאי, לסכסך בינה לבין ארה"ב ולהביא להכרה בינלאומית במדינה פלשתינית בגבולות 67. בימים אלו האסטרטגיה הזאת עומדת להגיע לשיאה המדיני בפניה למועצת הביטחון, ובשטח היא עלתה מדרגה בשני היבטים: הראשון שבהם הוא השימוש בנשק חם, לא רק ב"סכינים" והשני שבהם הוא הממד הטריטוריאלי: ההתמקדות בירושלים. מרגע זה, התקשורת הישראלית והעולמית ממוקדות בכל זריקת אבן ובכל סכין, כמוהם הפוליטיקאים; מרגע זה המרכיב הדתי הגלום בעצם השם ירושלים, ובראש ובראשונה הר-הבית ועליו מסגד אל-אקצה, הופך למוטיב המרכזי ולבמה לכל ההוזים המשיחיים; מרגע זה החמאס מוצא לעצמו במה בלתי רגילה להסתה והתבלטות; מרגע זה המלך עבדאללה, שב-2013 קיבל לידיו את האחריות הניהולית של הר-הבית (באמצעות הוקף הירדני) נהפך לשחקן מרכזי; מרגע זה כל כזב בעניין "המזימה היהודית נגד הר-הבית" קונה לו אחיזה בתקשורת הפלשתינית והערבית; ומרגע זה אבו מאזן, רוכב למעשה על גב של נמר, כמעט ללא שליטה על המתרחש. סוף-סוף ירושלים המזרחית וכל הכפרים המסופחים לעיר אינם בשליטתו אלא בשליטת ישראל.
ומאפיון המצב דומני שדי ברור כי גם ראש הממשלה צדק וגם ראש השב"כ. אבו מאזן, להבדיל מהחמאס, להבדיל מערפאת, איננו דוגל פומבית באלימות; מתנגד לטרור מזוין; אינו קורא ישירות ובמפורש להרג יהודים; אינו מכין את שרותי הביטחון שלו להתמודדות מזוינת עם ישראל כפי שהכין אותם ערפאת לפני האינתיפאדה השנייה; אינתיפאדה מזוינת עקובה מדם אינה באינטרס שלו, ואולי עלולה לסמן את סיום תקופת שליטתו בראשות הפלשתינית. בו בזמן הוא כל הזמן מעודד את "ההתנגדות" בצורות של אבנים וסכינים וכל דבר שאינו יורה; הוא מתיר הסתה רצופה נגד ישראל בכל האמצעים שבידי הרשות הפלשתינית (בחינוך, בתקשורת, במסגדים ); הוא מאפשר לארגון פתח (שבראשו הוא עומד) לקרוא להרג יהודים באתרי האינטרנט שלו; הוא מרומם ומפאר אנשי טרור; הוא לא מגנה בשום אופן את אלו שהרגו יהודים כחלק מה"התנגדות העממית" (בדריסה, בסכין).
מאבק דתי-לאומי מראשיתו ועכשיו כמה מילים על "מלחמת דת". מסביבנו, במזרח התיכון ובאפריקה מתנהלת מזה כמה שנים "מלחמת דת " בצורות שונות, ובמעשי טבח נוראים. התופעה האחרונה, האכזרית והמשפיעה ביותר, היא של "המדינה האיסלאמית". היא נלחמת נגד "סונים כופרים", נגד שיעים, נגד נוצרים באשר הם, ובסוף גם נגד יהודים (אנחנו לא הראשונים ברשימה). לא מזמן קראתי מאמר שבו הכותב המכובד "איים" שבמקרה של אינתיפאדה שלישית, תהיה לנו "מלחמת דת אזורית". כנראה שאינו מצוי בהווי המזרח תיכוני שלנו.
קשה לקבוע כבר עכשיו, כפי שקופצים כמה מזרחנים, ש"למדינה האיסלאמית" יש כבר כיום השפעה על צעירי הפלשתינים בגדה, ובהשפעתה והאווירה שהיא יוצרת, הם קמים בבוקר ומחליטים להרוג יהודים. לפי שעה, כך אני מעריך, הגורם הדתי הדומיננטי המשפיע אצל הפלשתינים הוא החמאס, הרואה במדינה האיסלאמית יריב ואויב. לגופו של עניין: המאבק בינינו לבין הפלשתינים הוא מאבק לאומי-דתי מאז ראשיתו. שניהם כרוכים האחד בשני. 100 שנות טרור לאומי ודתי כאחת. החמאס שם את הדגש על הדת; המתאבדים באינתיפאדה השנייה, היו חיילים במלחמת דת, שהובטחו להם חיי נצח בגן עדן עם בתולותיו.
הקריאה "אללה אכבר" היא השגורה בפי כל המון מסתער, ולא אחרת; "איטבח אל יהוד" היא סיסמת הקרב של ההמון, ולא "איטבח אל אישראיליון". מעניין, אצלנו הקיצונים צועקים "להרוג את הערבים", ולא "להרוג את המוסלמים". אנחנו נתפסים על-ידי הפלשתינים ומדינות ערב, בראש ובראשונה בהקשר היהודי, הדתי, כי לתפיסתם אנחנו דת ולא לאום. ברור שכל התלקחות בירושלים, ובהר-הבית, תמקד את המאבק סביב הדת, ולא סביב המרכיב הלאומי. אבל, שלא תהיה טעות: מי שמנהל את המאבק הם לא אנשי דת, לא מופתים ולא אימאמים. אלה רק דואגים להסית.
