ההסכם לשילוב אנשים עם מוגבלויות במעגל התעסוקה, קובע שחברה המעסיקה מעל 100 עובדים תחויב להעסיק 3-2 אחוז מכוח אדם של אנשים עם מוגבלויות.
זהו צעד חשוב ביעד הלאומי של קליטת מאות אלפי אנשים עם צרכים מיוחדים שיושבים כיום בבתיהם ויכולים להפוך ליצרנים ותורמים לכלכלה.
עם זאת, ההסכם במתכונתו הנוכחית והקולות המתחמקים מצד המעסיקים, עלולים ליצור מצג שווא. כאילו בעיית תעסוקת האנשים עם המוגבלויות נפתרה, אך היא בעצם הועמקה.
ההסכם לא מבהיר במפורש מה יהיה היקף ההעסקה והשכר של העובדים ביחס לשכר בארגון. זהו פתח מסוכן לעקיפה של החוק בדרכים שונות. לדוגמה, חברה יכולה להעסיק את העובדים עם המוגבלויות במשרות חלקיות ומצומצמות בתפקידים זוטרים ולא משמעותיים. רק מתוך מטרה לסמן וי ולעמוד בהתחייבות.
ההסכם גם אינו מתחשב בעובדה שישנם אנשים המוגדרים כאנשים עם מוגבלויות וכבר מועסקים במסגרת רגילה. מכאן שההשלמה למינימום תהיה קטנה מדי, במיוחד על-רקע העובדה שאחוז האנשים עם המוגבלויות נעמד ב-10 אחוז מכלל האוכלוסייה, פי 4-5 מההסכם המתהווה. ומה יעשו כל השאר?
החשש העיקרי הוא ששילוב אנשים עם מוגבלויות במסגרות תעסוקה נורמטיביות יהפוך להיות למראית עין, מבלי לפתור את בעיית התעסוקה האמיתית. מבלי שהציבור מבחין בכך כ-87% מאוכלוסיית הנכים שמסוגלים לצאת לעבודה, לא עובדים. בעיקר בגלל קושי גדול מאוד למצוא מעסיקים המתחשבים לצרכי עובד המתמודד עם מוגבלות כזאת או אחרת. שיהיו בעלי אחריות להתמודד עם דילמות מוסריות בהווה ובעתיד.
יוצאי הדופן בגישתם ובמהותם הינם עסקיים חברתיים שקמו בשנים האחרונות. המעסיקים אנשים עם מוגבלויות בהעסקה ישירה, בתוכנית המסייעת לקידום והעצמת העובד. עסקים אלו מקדמים אג'נדה חברתית כמעט באופן שווה לעומת הצורך הקיומי של עסק להיות רווחי.
לפני כ-7 שנים שהתחום בארץ היה בראשיתו, הקמתי את סטודיו אנד ג'וי המייצר חבילות שי וזרי פרחים. במסגרתו מועסקים למעלה מ-80% מכוח אדם של אנשים עם צרכים מיוחדים, תוך מתן הדרכה וליווי אישי לעובדים.
באותן שנים העסקת אנשים עם צרכים מיוחדים הייתה מוגבלת למפעלי שיקום ומאז עברנו כברת דרך ארוכה. כולנו יכולים להיות גאים בתהליך שנעשה במדינתנו הפותח אופק חדש למאות אלפי אנשים בישראל.
הפעילות בסטודיו מקדמת את נושא העסקת אוכלוסיית הנכים כעסק בר קיימא, מתוך רווח ממכירות בלבד. ללא קבלת תקציבי ציבור וללא קבלת תרומות. מדובר באתגר קשה אך אפשרי אם נכנסים לעולם החברתי כחובה מוסרית וערכית, ולא כעונש או כמטלה שנכפתה לביצוע על-ידי גופים ציבוריים.
לכן יש להבטיח שההסכם המתגבש להעסקת אוכלוסיית הנכים לא יפגע במעמדם של העסקים החברתיים שכבר פועלים בתחום מרצונם. אולי אף ליצור עבורם מעמד נוסף שיבדל אותם משאר העסקים. מכך שעסק רגיל קולט אחוז בודד של עובדים עם מגבלה, לעומת עסק חברתי הנדרש להתמודד עם אתגרים פיננסים ואתגרים סוציאליים מורכבים. בנוסף גם הציבור צריך להיות מודע להבדלים שהוא בוחר באיזה עסק לתמוך על-ידי רכישות.
המהלך טוב ונכון על-אף היבטים בעייתיים אלו שיש להסדירם. להערכתי יישום ההסכם יביא להשתלבות של עובדים רבים במעגל התעסוקה. כל אדם שמוצא מקום עבודה הוא עולם ומלואו, לעצמו ולבני משפחתו שיוצאים אף הם נשכרים.
למרבית מהמעסיקים שיקלטו בקרוב עובדים עם מוגבלויות אין ניסיון בעבודה עם אנשים עם צרכים מיוחדים. אני ממליץ להם לראות את השינוי כהזדמנות ולא כנטל. העובדים במקרים רבים אסירי תודה על ההזדמנות שניתנת להם ובאים לעבודה במרץ והתלהבות, שלעיתים חסרים במקומות עבודה. שמחת החיים שלהם מדבקת ומשפיעה על כל הארגון.
