הגברת אינה יציבה חמש פעמים שינתה ציפי, שרת המשפטים, את נוסח הודעתה על הגרזנים, שוחרי השלום, שרצחו מתפללים יהודיים בהר-נוף.
כמו שאומרת
האריה המפורסמת, "הגברת הפכפכה" (לה דונה א מובילה) מתוך האופרה "ריגולטו" לג'וזפה ורדי.
ואולי הבעיה היא ביועצת התקשורת המהוללת של צרת המשפטים.
ובלי קשר - רשת CNN, הידועה בגישתה האנטישמית לסיקור המזרח התיכון, סיפרה על רצח במסגד בירושלים, ועל ארבעה יהודים ושני פלשתינים שנרצחו. רק אחרי מחאות הצופים, הואילו בקושי לתקן את
דיווחם המטעה.
טועים, טעינו לפני כמה שנים שלוּ ממעמקי הים את
עמי איילון לפקד על השב"כ, לאחר כישלונו החמור. איילון הובילוֹ לאחת מטעויות ההערכה הגסות ביותר של השב"כ - אחת מני רבות, דרך אגב - ההערכה, כי ערפאת, יקירם ושותפם לפרס המביש, אינו שולט ברמת הלהבות בשטחים.
יאסר ערפאת הבין היטב לנפש בהמתו, שוחרת השלום, וסיפק לה שפע של מידע מטעה, שהשב"כ "אכל" לתיאבון. למזלנו, אז לא איבדה חטיבת המחקר באמ"ן את הצפון, כהרגלה, וסירבה לקבל את ההערכה.
האם נשנית הטעות - כמסורת ארגונית?
מאבוס המעופף חמש שנים מכהן ריי מאבוס כשר
חיל הים האמריקני, ומתוכן היה יותר משנה ביותר מארבעים נסיעותיו ברחבי העולם, שבמהלכן גמא 932,129 מילין, והוציא כחמישה מיליוני דולר מכספי משלם המיסים האמריקני - הגשמה מעולה לססמת חיל הים האמריקני: "הצטרף לחיל הים וראה את העולם".
זאת, לעומת כמחצית מהכמויות הללו, שצבר ג'ון מקיו, שר הצבא האמריקני במהלך שירותו.
בתגובה לשאלות, שהפנה המפקח הכללי של הפנטגון, הסביר השר מאבוס, כי עליו להיות בכל המקומות, שמשרתים אנשי חיל הים והנחתים, כדי לעמוד על בעיות בשירות. "אמנם אפשר לברר זאת בשיחת טלפון, אך אין כמו ביקור במקום ממש ומפגש פנים-אל-פנים עם אנשי החיל", אמר השר.
אי-אפשר לאחוז את המקל משני קצותיו מקהלת מתחסדים וצבועים תקפה את
איתמר שמעוני, ראש עיריית אשקלון, ש
החליט להפסיק עבודת פועלים ערביים בבניית חדרי ביטחון בגני-ילדים בעירו.
אני בעד הפרדה - ובעיקר, בעת מתיחות כה רבה בין יהודים לערבים. אך מצד שני, ערביי ישראל (שקשה לא לראות את שמחתם לאידנו) צריכים להבין, שאי-אפשר לאחוז את המקל משני קצותיו. ואם אתם מפגינים שמחה ותמיכה לרגל טבח ביהודים חפים מפשע ו/או מניפים את דגלי האויב (אש"ף, או דאעש) - אין שום סיבה, שנעסיק אתכם, או נקנה מכם - למרות שתומכיכם בתקשורת ובכנסת מעודדים אתכם להתבכיין.
אחרי התפרעויות אוקטובר 2000, כשהמון ערבי ניסה להתמרד, ופגע ביהודים - למשל, בעכו - הפסיקו יהודים להגיע, ולקנות אצל ערבים. השוט הכלכלי ריסן במידה מסוימת את הערבים. כך, גם עתה; וזכור ראש עיריית נצרת, שביקש לפני כמה חודשים, שהפגנת שנאה של ערבים נגד יהודים תועתק מעירו, כדי שפרנסת סוחריה לא תיפגע.
לא להרגיז בביקורי הראשון בניו-יורק, הלכתי עם ילדיה של בת-דודתי לבקר במנהטן. אני הישראלי, שטרם היה ב"תפוח הגדול", הובלתי, והם, תושבי ברוקלין, שכמעט לא יצאו משכונתם, לידי ואחריי.
במדרכה מולנו פסע צעיר שחור בעל-ממדים. ילדיה נצמדו לקיר, ונתנו לו לעבור. הם הביטו בהפתעה בי, ותמהו על כך שלא פיניתי לו מקום.
זה היה אחד משיעוריי הראשונים על מהות הגולה. לא די להיות בעל תואר בהיסטוריה, כדי להבין מה איתרע ליהודים בגולה. צריך לחוות זאת.
בנסיעה אחרת לוושינגטון הבירה, באתי לבקר חבר דתי, וחבשתי לכבודו כיפה כבר בצאתי ממלוני. הוא הסביר, שזה לא-כל-כך בטוח להסתובב בוושינגטון עם כיפה לראשי.
ודרך אגב, להתנהגות גלותית זו יש הצדקה, אך למה היא נמשכת כאן במדינה, שכביכול קמה ליהודים?!
בשנות העשרים האשימו הערבים, כי תפילת יהודים ליד הכותל מחרחרת מריבה, ונבזי "ברית שלום" ואחרים קיבלו את תורת הכזב, והפיצוה.
הדהוד לדבריהם הגלותיים נשמע בדברי ראש השב"כ ואחרים על העלייה להר-הבית.
הרי ברור, שוויתור על הר-הבית יוביל לדרישה לוויתור נוסף ולבא אחריו ... כנאמר, כשנותנים לחזיר אצבע, הוא טורף את כל כף היד.
ובעודי כותב זאת,
דיווח איתמר לוין, כי עו"ד לאה צמל, מן הבולטות בהגנה על מחבלים ומבצעי פעולות איבה, טענה בבית המשפט, כי הנפת דגל ישראל על מכונית הייתה פרובוקציה, שהצדיקה יידוי אבנים עליה.
