100 דקות במאה שערים

הדמיון שלי עבד שעות נוספות כאשר נכנסתי תחילה לישיבת "תולדות אהרון" של חסידות סאטמר ולאחר מכן לישיבה לצעירים בבתי אונגרין, מרכזם של אנשי נטורי קרתא. כאן שוכנים החרדים הקיצוניים ביותר, אלו שכמה מהם – מיעוט מטורלל, אבל בכל זאת – מזדהים עם חמאס ואירן, אלו שנשותיהם נאלצות לגלח את שער ראשן וכל יתר הסטריאוטיפים המוכרים. כיצד הם יתייחסו לחובש כיפה סרוגה? הרי בעיניהם אני עלול להיתפש כמישהו שגרוע עוד יותר מהחילוניים: אחד שמתיימר לדעת תורה ולשמור מצוות, אבל למרות זאת חי בצורה מודרנית ומעורב בחברה הכללית; אם החילוני הוא תינוק שנשבה, חוטא בשוגג – דתי-לאומי (ד"ל בלשונם של חלק מהחרדים) הוא חוטא במזיד. כבר חשבתי לומר, שקראנו בפרשת השבוע שעבר על יצחק ורבקה, ולא שמתי לב שהיו אבות שונים לחרדים ולדתיים. אבל לא היה בזה שום צורך. התקבלתי במאור פנים, בברכת "שלום" ובשאלה אם אפשר לעזור לי. כאשר פניתי בשאלות, נפתחו שיחות מעניינות – לא על הנושאים שבמחלוקת, אלא על חיי היום-יום, על השכונה, על בית המדרש. באחת הישיבות, כאשר התחלתי לצלם שלטי הנצחה של קורבנות שואה עבור יד ושם, הקיפו אותי נערים רבים שסייעו בהתלהבות גם אחרי ששמעו למי התמונות מיועדות. אז אולי זה מקרה, אולי זה בגלל שעקפנו את המוקשים. אבל אולי זה בגלל שיש פער בין החרדים לבין מנהיגיהם, בין מי שרוצים לחיות בשקט לפי אמונתם לבין מי שרוצים לשמר עמדות כוח ושליטה. שווה מחשבה.

אין ספק שיש חרדים המצהירים שתורתם אומנותם, אינם הולכים לצבא, מקבלים קצבאות ותמיכות, ובפועל אינם לומדים אלא עובדים בשחור או סתם מתבטלים. אני לא יודע כמה כאלו יש, וספק אם מישהו אחר יודע. מה שאני כן יודע הוא, שבהחלט יש חרדים רבים שבאמת יושבים ולומדים. הסיור שלי במאה שערים היה בשעות לפני הצהריים של יום שני האחרון. נכנסתי לכמה וכמה כוללים וישיבות, גדולים וזעירים, למבוגרים ולבחורים. אף אחד מהם לא היה נטוש, וחלקם היו מלאים כמעט עד אפס מקום. לא היה צריך יותר מאשר מבט חטוף והקשבה קצרצרה כדי להסיק, שהם עוסקים בלימוד תורה: ביחידות, בזוגות ("חברותא") ובקבוצות. וזה לא לימוד קל. מדובר על שעות רבות מדי יום, בסוגיות שחלקן מצריכות מאמץ אינטלקטואלי משמעותי, יכולת אנליטית והרבה ידע. אפשר להתווכח על השאלה האם ראוי רק ללמוד ולא לעבוד. אפשר לצטט את דבריו הקשים של הרמב"ם על מי שלומד תורה ומתפרנס מן הצדקה. מה שאי-אפשר ולא הוגן לעשות, הוא לכפור במחויבות של חרדים רבים ללימוד הזה ובאהבתם האמיתית כלפיו.

אני עומד בכניסה לאותה ישיבה בבתי אונגרין עם גבר צעיר, לבוש בחלוק הפסים המסורתי של קנאי ירושלים. הוא מספר שהורי-הוריו היו ממייסדי השכונה, הוא נולד בה וחי בה כל ימיו. כעת יש לו תשעה ילדים והם גרים בדירה בת 50 מ"ר; זוהי רווחה יחסית, כי לאחיו יש עשרה ילדים בדירה בת 40 מ"ר. הדירות המקוריות, הוא מעיר, היו קטנות בהרבה, אבל מאחר שהקירות היו בעובי של מטר וחצי – בכל זאת, בנייה של המאה ה-19 – אפשר להקטין אותם ולהרוויח לא מעט שטח. "אני יכול להרחיב את הדירה, אבל אשתי אומרת: בשביל מה? בשביל שיהיו עוד חדרים לשטוף?", הוא אומר בחיוך המלמד שאין זה לתפארת המליצה. הם באמת לא מרגישים שום קושי, כי כך התרגלו מיומם הראשון. זהו עוני מרצון – גם אם רצון חלקי, שכן ודאי יש בו מרכיב של כפייה, בכך שהחברה בה הם חיים אינה מוכנה להכיר אפשרויות אחרות. הבעיה היא, שהעוני הזה אינו רק עניינם של מי שחיים בו. כאשר עשרות ומאות אלפים בוחרים בעוני, יש לכך השלכה ישירה על המשק ולפיכך על כל אחד מאיתנו. אפשר בהחלט לכבד את הצניעות הזו, אך שאלה כבדה היא, האם ניתן להשלים איתה לאורך זמן בשל השלכות הרוחב שלה. דומני שלא.

אני לא דובר אידיש, אבל לא הייתה לי שום בעיה לדבר עם אותו בחור נעים הליכות ועם כל אדם אחר במאה שערים. העברית שלטת כאן, כולל ובעיקר בתקשורת הפנים-חרדית. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא הפשקווילים – אותן מודעות קיר ידועות, העוסקות בכל נושא שתעלו על דעתכם, החל משיווק קרם לגוף, דרך פטירות וכלה בהפגנות ומחאות. המודעות הללו מיועדות לצריכה פנימית, והן כתובות לגמרי בעברית, בלי אף מילה באידיש או בשפה זרה אחרת. אין לזלזל במשמעותו של השינוי הזה. אחד ההבדלים הבולטים והמהותיים ביותר בין היישוב הישן ליישוב החדש, ומאוחר יותר בין החרדים לציונים, היה בשאלת היחס לעברית. אליעזר בן-יהודה הוחרם משום שהעז להשתמש בשפת הקודש לצורכי היום-יום, ועד לפני לא הרבה שנים עוד יכולתם לשמוע הורים חרדים המדברים עם ילדיהם באידיש. אבל היום – גם המלמד שראיתי בבית מדרש צנוע יושב עם שלושת תלמידיו, דיבר איתם בעברית; וגם הגברים שישבו בכולל אחר והתעמקו בדברי השולחן-ערוך עשו זאת בעברית קולחת. השימוש בעברית הוא תנאי הכרחי, אבל לא בלעדי, לשילוב החרדים בחברה הישראלית. בלי שפה משותפת, פשוטו כמשמעו, אין אפשרות לחיים משותפים ולו המוגבלים ביותר. אז הדרך לשילוב עוד ארוכה, אבל מכשול מרכזי אחד כבר הוסר לבלי שוב.

מצד שני, יש גם חרדים ההולכים ונעשים עוד יותר קיצוניים ועוד יותר מסתגרים. בכניסה למאה שערים ראיתי משהו שעד היום רק שמעתי עליו: ילדות טליבאן. ילדות כבנות עשר ואולי פחות, הלבושות שחורים מכף רגל ועד ראש ורק פניהם גלויים. סביר להניח, שלאחר שיתחתנו – כל שיישאר יהיה חריץ צר לעיניים. זוהי הקצנה הגובלת בטירוף. אין לזה שום מקור ורמז בהלכה ובמנהגי ישראל מדורי-דורות. אם כבר, אז זה נוגד עקרונות יסוד של מוסר יהודי שבמרכזו הציווי "ואהבת לרעך כמוך". מי שדורש מאחרים לשמור על כל תג בהלכה ולא להקל במאומה, אינו יכול להפר בעצמו את ההלכה לכיוון השני. וליתר דיוק: הוא אינו יכול להטיל חומרות על אחרים. הרי הגברים החרדים לא משנים ולו חוט אחד במלבושיהם, אז למה שיכפו על נשותיהם – וכעת על בנותיהם – ביגוד משפיל ומחניק?

עוד תופעה מקוממת היא כרזה דו-לשונית התלויה לכל רוחבו של רחוב מאה שערים, ומודיעה שהיהודים הנאמנים לתורה אינם מכירים בשלטון הציונים. עד כאן – זכותם. בצד העברי שלה נאמר: "תפילתנו: וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". מרגיז, אבל עדיין לגיטימי. אך ראו מה כתוב בצד האנגלי: "We pray for the speedy and peacefully total dismantlement of the State of Israel" – "אנו מתפללים לביטול מהיר ומוחלט, בדרכי שלום, של מדינת ישראל". באמת יפה מצידם, שהם רוצים שהמדינה תיעלם בדרכי שלום. יש לי הצעה בשבילם: בשלב ראשון, אל תקבלו כלום מהמדינה. ואני לא מתכוון לקצבאות ולתמיכות, שחלקם באמת מוותרים עליהן. אני מדבר על שירותי נמל התעופה בן-גוריון ועל דרכונים, על ניקיון ועל ביוב, על ביטחון ועל משטרה. הרי אי-אפשר שלא להכיר בשלטון, לא לשלם לו מיסים, להתפלל לקריסתו – וגם ליהנות משירותיו. בואו נראה אתכם.