במצב הכאוטי הנוכחי שאל תוך ליבתו הגועשת נקלעה ישראל בגלל אזלת היד של מנהיגיה שלא הצליחו להשתלט על קיצונים במחנה הישראלי, כנראה אנו עומדים לאחר את המועד ובלי מלחמת-דת שתפרוץ כתוצאה ישירה ממאבק השליטה באתר הקדוש של הר-הבית, שום דבר כבר לא יחזור להיות מה שהיה.
אולי רק לאחר שדם יהודי וערבי יישפך בפיגועי טרור, ניתן יהיה לשוב לרגיעה בירושלים. אולי, אך כלל לא בטוח. אולי, כיוון שמוזר ככול שהדבר ישמע, דווקא הניצחון הצבאי הגדול במלחמת ששת הימים הוא זה שהוביל אותנו לסיטואציה החמורה הנוכחית. ואת זרע הפורענות שאת פירותיו המרים אנו קוצרים עתה, זרע הלוחם הישראלי האולטימטיבי -
משה דיין.
הכול התחיל באוגוסט 1967. הממשלה בראשות לוי אשכול החליטה, על-פי מתכון של דו-קיום יהודי-ערבי שרקח דיין, ש"מתפללים יהודים שיעלו להר-הבית יופנו לכותל המערבי". ההחלטה לא קבעה שאסור ליהודים לעלות להר-הבית. דיין שנהג להחליט מבלי לשאול יותר מדי שאלות נפגש עם ראשי הווקף בירושלים וקבע יחד אתם שהאתר יתנהל, כמו לפני המלחמה, על-ידי הווקף המוסלמי, ואילו האחריות לשמירת הביטחון והסדר על רחבת ההר יהיו בידי ישראל.
באמצעות הפרדה זו, כך האמין דיין, תימנע סכנת קונפליקט דתי. דיין עשה עוד מעשה "מנטרל סכסוכים עתידיים" כאשר החליט כי ל"לא-מוסלמים" תהיה זכות ביקור בהר בשעות שיתואמו מראש עם המוסלמים (שעות הביקורים שתואמו היו בין 8:30 ל-11:30 ומשעה 13:30 עד 14:30). המשמעות המעשית של תיחום השעות הייתה איסור תפילת יהודים בהר-הבית. אבל כמו הרבה פעמים בחיים כוונות לחוד ומציאות לחוד. בעיני המוסלמים הייתה להחלטה זו משמעות אחת בלבד: ליהודים אסור להתפלל על הר-הבית.
שנים חלפו והסטטוס קוו המוסכם הזה נשמר בקפידה. אבל בתקופה האחרונה, עם התחזקות מעמדם של גורמי ימין קיצוניים, ניסו שני הצדדים בכול דרך אפשרית, ליצור מציאות חדשה. הערבים פעלו כמיטב יכולתם להוכיח, כי הם השולטים היחידים והבלעדיים באתר הקדוש, ואילו קבוצות של יהודים קיצוניים ניסו להוכיח בפעולות נקודתיות הפוכה, כי הם יממשו את "הזכות ההיסטורית" להתפלל על ההר. ובין שני המחנות האלה ניצבה ממשלת ישראל, שבחוסר האונים שהפגינה לבלימת המאבק, יצרה נתיב עימות דתי במקום להרגיע את הרוחות.
כיום, עם ההידרדרות החמורה בירושלים בין ערבים ליהודים, ברור לגמרי עד כמה מסוכן לנוע על חודו של תער הסכסוך בין המאמינים משני הצדדים, כי כול אחד אומר "כולה שלי" ואי-אפשר לנסות ולהפעיל את שיטת החלוקה השווה בין הצדדים. לא היהודים ולא הערבים - יהיו מוכנים לוותר, לא על חצי ולא על כול חלק אחר.
וכשאין דרך של פשרה - יוצאים למלחמה שבה עתידים להיפגע ולהינזק כול מוקדי האמונה משני הצדדים - בתי כנסת, מסגדים, ספרי תורה וכתבי קוראן, רבנים ואנשי דת מוסלמים, כאשר אחרי אלה יגיע תורם של עוברי אורח בחוצות הערים, מבקרים תמימי-דרך בירושלים המזרחית ומנגד - פעילויות התקפיות במסגרת "תג מחיר".
גל הפיגועים שכבר יצא לדרך עדיין לא הגיע לכלל מהומות המוניות והתפרעויות אלימות בכול שטחי הגדה. אבל קצב האירועים והפיגועים הקטלניים כדוגמת רצח יהודים בעת תפילה בבית כנסת בלב ירושלים, מציב את העימות האלים במוקד התודעה והצליח לערער לחלוטין את תחושת הביטחון האישי בבירת ישראל ושכונותיה. על-פי מה שקורה בשטח לא תהיה זו הפתעה גדולה אם יתברר, כי ירושלים חוזרת לאווירת הימים הרעים, המדממים, של האינתיפאדה השנייה.
הכרזות מתלהמות מצד שרים, חברי כנסת וחוגי ימין קיצוניים - המסרבים להבין שמלים יכולות להיות הגפרור שיצית את הלהבות לא רק בירושלים, אינן מתכון להרגעת רוחות הקרב. כול המתלהמים האלה אינם מבינים או מסרבים להבין, כי השימוש הנרחב בסיסמאות או במעשים מלבי אש איננו תורם להרגעת הרוחות, אלא יוצר סכנה גדולה של קרבות נקודתיים שאחריהם תפרוץ בכול עוז מלחמה של ממש. ואת החרב הקטלנית שהם שולפים באמרי-פה לוהטים אי-אפשר יהיה להחזיר לנדן.
השאיפה העקרונית של המאמינים "השרופים" בשני הצדדים זהה אך למעשה שונה לחלוטין. זהה - כיוון ששני הצדדים מדברים על "זכויות תפילה" על הר-הבית. שונה - כיוון שהערבים רוצים אישור פורמלי לכך שרק להם יש זכויות באתר הקדוש, ואילו לגבי היהודים לא מדובר בזכויות אלא במניעת זכויות.
כיום אין זה חשוב מי ניצח במלחמות ישראל ומה יהיו שמות המנצחים שיירשמו בספרי ההיסטוריה כ"משחררי עיר הנצח". אומנם רצוי לזכור את העבר אבל עדיף לחשוב על העתיד. אם הצדדים רוצים לחיות בשלום זה בצד זה ולא להיות שבויים של קונספציה שגויה של "ירושלים היהודית המאוחדת", וכי רק בכוח הזרוע ניתן לפתור את הסכסוך המדמם, הם חייבים להגיע להבנות עם היריבים.
המוצא מן הסבך הקיים טמון בחזרה אל הנתיב הקרוי "סטטוס קוו אנטה בלום" (status quo ante bellum) שפירושו "המצב שהיה לפני המלחמה". אך כדי להחזיר את הגלגל לאחור דרושה מנהיגות היודעת לקבל החלטות קשות. למשל: להודיע לעולם, באופן חד-משמעי, כי מעתה ואילך ייאסר על יהודים לעלות לתפילה על הר-הבית. ואם משמעות החלטה שכזו תהיה התפרקות הקואליציה שבראשות
בנימין נתניהו, ובמקביל הליכה לבחירות - לו יהי.
עדיף לכולנו להתקיים במדינה החיה על אמונתה בדרך של שלום, הבנה ואפילו "ויתורים כואבים", על פני מדינה היודעת רק לחיות על חרבה בדרך אל חורבותיה.
החלטה נועזת כזו - אם תתקבל - לא תוכל להתפרש ככניעה, נסיגה או הפסד. זה בדיוק הנתיב הנכון לבלימת ההידרדרות ולהחזרה אל תחת כנפי ההשלמה המרגיעות של ה"סטטוס קוו". צעד אמיץ שכזה יכול לכבות את השריפה המתלקחת לפני אובדן השליטה.
