טירופו וחוליו של עולם

הישן בגיא / ארתור רמבו

זוֹהִי נִקְבָּה יְרֻקָּה שֶׁבָּהּ מְזַמֵּר לוֹ פֶּלֶג תּוֹלֶה כִּמְטֹרָף עַל הַדֶּשֶׁא קְרָעִים מֻכְסָפִים; שֶׁבָּהּ הַשֶּׁמֶשׁ, מֵרֹאשׁ הָר גֵּאֶה, מִזְדַּהֶרֶת: זֶהוּ גַּיְא קָטָן מְבַעְבֵּעַ קַרְנֵי זִיו. חַיָּל צָעִיר, פְּעוּר פֶּה, גְּלוּי רֹאשׁ, עָרְפּוֹ טוֹבֵל בְּפִרְחֵי שַׁחֲלַיִם כְּחֻלִּים, רַעֲנַנִּים, יָשֵׁן; שָׂרוּעַ עַל הַדֶּשֶׁא תַּחַת עָבֵי שְׁחָקִים, חִוֵּר בְּמִטָּתוֹ הַיְּרֻקָּה עָלֶיהָ נִתַּךְ כְּמָטָר הָאוֹר. רַגְלָיו בֵּין גִּבְעוֹלֵי סֵיפָנִים, יָשֵׁן. מְחַיֵּךְ כְּמוֹ יְחַיֵּךְ יֶלֶד חוֹלֶה, מְנַמְנֵם לוֹ תְּנוּמָה קַלָּה: קַר לוֹ. נַעְנְעִי אוֹתוֹ בְּחֹם, אָנָּא אִמָּא אֲדָמָה. אֵין נִיחוֹחוֹת מַרְטִיטִים עוֹד אֶת נְחִירָיו; הוּא יָשֵׁן בַּשֶּׁמֶשׁ, יָדוֹ עַל הֶחָזֶה שָׁלֵו. שְׁנֵי נְקָבִים אֲדֻמִּים בְּצִדּוֹ הַיְּמָנִי. (מצרפתית: אורנה ליברמן) הנהר המואנש, המתואר כמטורף, מתיז רסיסי מים על הדשא שעליו מוטלת גופת החייל הצעיר. הטיפות הכסופות שבהן משתקף אור השמש מדומות לקרעים, לבלואי סחבות, הניתקים מגופו של הפלג. כך תלשה המלחמה את חייו הזורמים של הנער-תינוק שרק לא מזמן נענעה אמו בחום את עריסתו, טיפלה בו ברחמים כשנפל למשכב, כדרכם של ילדים - מאוחר יותר בשיר מדומה החייל המת לילד חולה. ועוד מעט יהיו פיו, ראשו, עורפו, רגליו, נחיריו, ידיו, חזו, כל אברי גופו הנמנים בזה אחר זה, הצעירים, הרעננים, לסחבות בלויות, לקרעי גוף נרקבים שיתמזגו באדמה הלחה. עורפו טובל בצמחי השחליים, ורגליו כבר בין הגלדיולות - צמחי מים שניהם, והרי הוא שוקע, טובע בביצה הבולענית. אך לא הנהר מטורף ולא החייל חולה. דומה שאת טירופו וחליו של עולמנו מוקיע כאן המשורר שהיה רק בן שש עשרה כשחיבר את הסונטה (בתרגומי בחרתי להתעלם מן החריזה, הקיימת כמובן במקור - בהתאם לכלליה של צורה שירית זו). מדובר היה אז במלחמת צרפת-פרוסיה בשנת 1870, וליתר דיוק, בקרב סדן שחתם את תבוסתם המוחצת של הצרפתים ב-3 בספטמבר של שנה זו, במרחק 20 ק"מ מעירו של רמבו, שרלוויל. ייתכן אף שארתור הצעיר חזה במו-עיניו בתמונה שאותה הוא מתאר בשירו. הנער נהג להימלט לפרקים מידה השתלטנית של אמו, ובבריחותיו שוטט באזור המלחמה וכתב את קובץ שיריו הראשון. הדים עמומים אך מורגשים מתנאי חייהם הקשים של שבויי הצבא הצרפתי לאחר תבוסת קרב סדן נשמעים בשורות "הישן בגיא". 80 אלף איש מצטופפים בתנאים לא תנאים בחצי האי איז' ממערב לסדן שנהר המז ותעלתו משמשים לו גבול כלולאה. אחרי גשמים סוחפים, מכה שמש קופחת. מכוסים בבוץ, לבושים בבלואי סחבות, נודדים השבויים, מזי רעב, בחיפוש אחר מזון. רבים מתים ממחלות ומאות גוויות נרקבות מצטברות במי הנהר שהשותים מהם לוקים בדיזנטריה. אכזריות שומרי בית-הסוהר הנורא תחת כיפת השמים אינה יודעת גבול. הם מתגרים באומללים בעודם סועדים להנאתם לאורך לולאת המז ויורים באלה המנסים לברוח. עם פינוי המחנה מתגלית שממה עגומה, המנוגדת לכאורה לנוף הפסטורלי המתואר בשירו של רמבו. תחילתו של השיר מובילה אותנו אכן למעין גן עדן. דומה שטבע חיוני, ססגוני ועליז - אור שמש, מי נהר מתרוננים, מפכפכים וצמחיה שופעת ופורחת - משמש מקלט מסביר פנים לתנומה קלה וקצרה של חייל צעיר. כאם רחמניה מציע העמק שטיח ירוק ורך למנוחתו של הלוחם המתמכר באמון מלא להגנתה, נדיבותה ומסירותה. זאת ועוד, כלום לא בבטן אלת-הטבע האימהית עצמה טובל בבטחה הנער? אך בשורה האחרונה של השיר מונחתת בהפתעה מהלומה עזה, המגלה את זוועת מותו של החייל הצעיר: שתי דקירות חרב או שתי פגיעות אש בצידו הימני. וכי כך הוא הדבר? המשורר מטעה אומנם בתחבולות עורמה את הקורא הנחפז, אך עם זאת מן ההתחלה מפוזרים רמזים רבים שלא ייעלמו מעינו של קורא קשוב ויעוררו אט אט את חשדותיו. לשתי פנים משתמעים פרטי התמונה המתגלית לעינינו עד למכה הסופית, הקצרה והברורה. פיו של החייל הכמו ישן מעוקם מן הסתם בהעוויה דמויית חיוך, ראשו נטול המגן, החשוף, מסמל פגיעות, חוורון פניו מדאיג, קור גופו, למרות קרני השמש המציפות את העמק, מתמיה, ועוד ועוד. החרוז המסיים נתון למעשה כבר בחרוז הפותח: הגיא הצר אינו אלא בור קבר. המתח בין חיים ומוות השולט בשיר בא לידי ביטוי בתכונותיהם של שני הצמחים הנזכרים בו בשמם המפורש: שחליים וסייפנים. שחליים - על שום שחלתו הכפולה, הוא צמח בעל עלים קטיפתיים, המתרבה בקלות ומרפד את שפת הנהר. בצרפתית: cresson מהפועל הלטיני crescere שפירושו נולד, צמח, שגשג. סייפנים - מ-סייף, חרב קצרה, ששמה סוף לחיי הנדקר, על שום עליהם המחודדים וגבעולם הארוך והצר. בצרפתיתglaïeuls מהמילה הלטינית gladiolus שפירושה פגיון. ליטוף ושיסוף כמו גם תנועה וקפיאה, תנומה קלה ושנת נצח, שמש וגשם, עוני ושפע, עלומים וחוסר אונים, חסד ואדישות, עדינות ואלימות, יופי וזוועה, חג ואבל, הם רק חלק מהניגודים המצויים בו-בזמן בשירו של רמבו, אחד מהאהובים, הידועים, המצוטטים והנלמדים ביותר בשירה הצרפתית.