פיגוע הטרור שהתרחש ב-18 בנובמבר בירושלים, בבית הכנסת בשכונת הר נוף, שבו נרצחו באכזריות קיצונית ארבעה מתפללים ושוטר ישראלי, היה צעד נוסף במגמה המתפתחת של הסבת הסכסוך הישראלי-פלשתיני ממאבק לאומי למאבק המתאפיין בהיבט בין-דתי.
תשומת הלב הפלשתינית ממוקדת בחודשים האחרונים במאבק על ירושלים. מאבק זה מלובה על-ידי מסע הסתה שמנהלים תנועת פתח, תחת הכותרת "המלחמה על ירושלים", וחמאס, תחת הכותרת "אינתיפאדת אל-אקצה". הדיון בנושא רווי הקצנה דתית, שבאה לביטוי גם בשיח ברשתות החברתיות, שבמסגרתו מודגש, כי החלופה היחידה הקיימת לשינוי הסטטוס-קוו היא זו הדתית. היכולת לגייס את רגשות הציבור הפלשתיני לצורך המידי להגן על 'אל-חרם אל-שריף' (הר-הבית) ומסגד אל-אקצה, ניזונה גם מניסיונות של קבוצות אינטרס ישראליות ומספר חברי כנסת לשנות את הסטטוס-קוו בהר-הבית. התגובה המהוססת של ממשלת ישראל לניסיונות אלה נתפסה בקרב הציבור הפלשתיני כשלב נוסף בדוקטרינה הישראלית של קביעת עובדות בשטח, בדומה למדיניות ההתנחלויות בגדה המערבית. לטענתם, היעד הישראלי הבא, הוא השתלטות על מסגד אל-אקצה והריסתו. בראיית הציבור הפלשתיני הצעיר יותר, היות שהעולם הערבי המוסלמי עסוק במריבותיו אין מי שיגן על 'אל-חרם אל-שריף' מלבד ערביי מזרח ירושלים, הנהנים מהיתרון המשמעותי של חופש תנועה וגישה לתחומי מדינת ישראל.
ברקע, ההיבטים הדתיים של סכסוכים והתופעה של מלחמות ג'יהאד בעולם האיסלאם. אלה זולגים גם לנבכי הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מגמה זו מומחשת על-ידי אימוץ ביטויים ודימויים של ארגון 'המדינה האיסלאמית'–דאעש, בלהט חסר הגבולות לביצוע טרור אכזרי, תוך התפארות בתמונות של עריפת ראשים. הפלשתינים, ברובם הגדול, למעט שוליים זניחים, אינם דוגלים לעת עתה באידיאולוגיה הדתית הרדיקאלית מבית מדרשה של 'המדינה האיסלאמית', אך הם מאמצים את השיטה הגורסת מקסימום חשיפה ואת הדימויים המפחידים שפעילות 'המדינה האיסלאמית' משמשת להם השראה, כדי להעביר מסר ולגייס תומכים ופעילים. שני הקמפיינים הגדולים ביותר ברשתות החברתיות בזירה הפלשתינית בימים אלה, הם 'אדעס' (מהמילה 'דריסה', שצלילה דומה לזה של דאעש) ו-'אטען' (מהמילה 'טענה', שמשמעותה דקירה; סימלו של קמפיין זה הוא תמונת צעירים פלשתינים עורפים ראשים בגרזן). מטרת הקמפיינים, היא לייצר השפעה פסיכולוגית של טרור, ולערער את תחושת הביטחון בציבור הישראלי, תוך השקעת מאמץ מזערי וללא צורך בגיוס מסה קריטית של מתנדבים. המפגעים הטרוריסטים שפעלו בירושלים לא ביצעו את הרצח בשם או מטעם 'המדינה האיסלאמית', אך אין ספק, כי התמונות והסרטים ברשתות החברתיות הלהיטו את התלהבותם והניעו אותם לפעול באופן דומה. הוספת היבטי המאבק הבין-דתי לשורשי הסכסוך הישראלי-פלשתיני והבלטתם, לצד צהלות השמחה שנשמעו ברצועת עזה ובגדה המערבית לאחר הפיגוע ושירי הלל לשהידים שביצעו את המעשה – הוסיפו דלק למדורת הסכסוך.
ברשתות החברתיות מכנים הצעירים הפלשתינים את פעולות הטרור בירושלים כפעולות 'פדאיון' של 'מגני ירושלים'. הם מתרחקים דווקא מהתנועות הפוליטיות הוותיקות והממוסדות – חמאס, פתח, הג'יהאד האיסלאמי – שדבק בהן דימוי של כישלון לאור היעדר הישג משמעותי לאורך שנים רבות. התנועות הפוליטיות מצדן, לעומת הצעירים, מנסות לרכוב על גל הטרור הנוכחי, לנכסו להשפעתן, ומשתמשות בדימוי של 'מלחמת ג'יהאד על ירושלים' בתוספת כינויים כמו "אינתיפאדת ירושלים" או "ירושלים מתקוממת".
הגם שניתן להפנות אצבע מאשימה אל הרשות הפלשתינית ונשיאה, מחמוד עבאס, אשר מתסיסים את האווירה בקריאה להגן על ירושלים, בפועל אין עדות לפעילות מאורגנת – אין כתובת אחראית ואין משלחים מאחורי הפיגועים, אלא יוזמה אישית של המבצעים. בשיח ברשתות החברתיות בעזה ובגדה המערבית, הנשיא עבאס מוצג כמשתף פעולה עם ישראל ומכונה לעיתים "בוגד" ו"הכלב של הציונים". לגרסתם של מובילי השיח, השפעתו במזרח ירושלים אפסית. ברשתות אף מתנהלים קמפיינים הקוראים לחיסולו. ואכן, עבאס אינו מעוניין בהתפרצות אינתיפאדה אלימה ורווית טרור, משום שלהבנתו היא לא תשרת את העניין הפלשתיני. אמנם, עד כה האמין עבאס, כי הסלמה מבוקרת בירושלים תומכת באסטרטגיה שמובילה הרשות הפלשתינית בשנים האחרונות. אסטרטגיה דיפלומטית זו מתמקדת בפנייה לקהילה הבינלאומית, כדי שזו תכיר במדינה פלשתינית בגבולות 67' - במסגרת החלטה מחייבת של מועצת הביטחון של האו"ם, עם תאריך יעד ליישום תוך שנתיים. הבלטת אזלת ידה של ישראל בהבטחת חופש הגישה למקומות הקדושים בירושלים וחופש הפולחן בהם, אמורה לקדם את הרעיון. (יתר על כן, מבצעי הפיגוע בבית הכנסת יצאו לפעילותם מאזור השליטה הביטחונית הישראלית, ולא משטחי הרשות הפלשתינית). אולם, נראה שעבאס החל להבין שהוא והרשות מאבדים שליטה במצב ובמדרגות ההסלמה. תחת לחץ, שהפעיל עליו מזכיר המדינה האמריקני
ג'ון קרי, גינה עבאס את הפיגוע, אך בכל אופן השפעתו על הציבור הפלשתיני אינה גדולה ואף נראה שהיא הולכת ופוחתת.
הניסיון של ממשלת ישראל להטיל את האחריות להסלמה הנוכחית בירושלים על עבאס נובע מהעובדה, שישראל יודעת לפעול מול כתובת אחת, אחראית ומוגדרת. בהיעדר כתובת כזו, אין על מי להטיל את האחריות לשרשרת הפיגועים וההתפרעויות, מלבד הכתובת היחידה המוכרת. נוסף לכך, הימשכות אירועי הטרור מתפרשת בכך שעבאס אינו עושה דיו כדי להפסיקם. מכאן המחשבה, כי פגיעה בדימויו ובמעמדו של עבאס, על-ידי הכתמתו בעידוד הטרור, תסכל את האופציה המדינית הפלשתינית של פנייה לאומות המאוחדות להכרה במדינה פלשתינית.
לרגע הביע העולם הבנה לכאבה של ישראל ותמיכה בה, אך אין לטעות בפרשנותה של הקהילה הבינלאומית את המצב. עמדתה הבסיסית משקפת הערכה, שההסלמה והתפרצות הטרור הן תוצאות של קיפאון בתהליך מדיני, הגורם לאובדן תקווה בקרב הציבור הפלשתיני. ישראל היא הנתפסת כאשם העיקרי למצב זה.
לאור האירועים, ממשלת ישראל נדרשת לקיים הערכת מצב אסטרטגית מעודכנת, לשם גיבוש דרך פעולה חדשה מול האתגר המחריף. אנו עדים לקריסתה של התפיסה האסטרטגית, שראתה את ישראל כ-'ווילה בג'ונגל', וגרסה, כי ניתן לבודד את ישראל מהאירועים המתחוללים באזור כשהיא צופה מרחוק במתרחש, מבלי שגלי האירועים האזוריים יפרצו את גבולותיה. אלא שמדיניות התגובה, תוך הימנעות מנקיטת יוזמות מדיניות, כבר אינה אפקטיבית. לפיכך, נדרשת מדיניות מעצבת, שתנצל את התקופה הנוכחית לשם שינוי הפרדיגמה של הסכסוך הישראלי–פלשתיני. שינוי זה אמור להתמקד בקידום הסדרי מעבר, תוך שילוב העולם הערבי בתהליך תחת מטריית היוזמה הערבית, כמסגרת לדיאלוג, שיתוף פעולה וגיבוש ערבויות אזוריות ליישום הסדרים מדיניים עם הפלשתינים.
חיוני לישראל למנוע את המשך גלישת הסכסוך מהמישור הלאומי למישור הדתי, בשל היעדר כלים אפקטיביים להתמודדות עם הבעיה הדתית. המצע להנבטת שנאה דתית הוא הזנחה רבת שנים של האוכלוסייה הערבית במזרח ירושלים, במישור הפרט ובתחום התשתיות הציבוריות. תיקון כשלים, שנצברו במשך יותר מארבעים שנה, אינו אפשרי בטווח המידי ונדרשים זמן רב והשקעה מאסיבית על-מנת ליצור שינוי מהותי, שישפיע על תחושת התושבים, ישנה את האווירה בעיר ויתרום להרגעת הרוחות. על הממשלה לפעול בטווח הזמן הקצר, במספר מישורים במקביל:
הרגעת העוינות הדתית – יש להשקיע מאמצים עילאיים למנוע תגובה של קיצונים יהודים לפיגועים, המבוצעים על-ידי פלשתינים, ולהוכיח במעשים, כי אין בכוונת ממשלת ישראל לשנות את הסטטוס-קוו בהר-הבית.
מאמץ מודיעיני – יש להשקיע מאמץ ממוקד באיתור הגורמים המתסיסים, אשר מניעים את הצעירים במזרח ירושלים לבצע פיגועי טרור ולעשות שימוש בסמלי דת.
ניטרול מידע כוזב ושקרי – יש לפעול, באמצעות הרשתות החברתיות והתקשורת, לחשוף מסרים שקריים שתכליתם להסית ולהסלים את האירועים. במסגרת זו חשוב למנוע הפצת תמונות שאינן ראויות לפרסום והן אך מעלות מוטיבציה לאלימות קיצונית משני הצדדים.
התמקדות בשכונת ג'בל מוכבר – משכונה זו יצאו בשנים האחרונות מרבית מבצעי הפיגועים הקשים. מומלץ לפקח על התנועה מהשכונה, לצד מאמץ מרוכז של השב"כ לנטרל בה את ההקצנה הדתית המוזנת על-ידי הסתה, הטפה, וגיוס הצעירים לפעילות טרור.
דיאלוג עם החברה הערבית במזרח ירושלים – יש לנסות לכונן דיאלוג פתוח עם תושביה הערבים של העיר ולשלבם בחשיבה על אודות פתרון בעיות וניהול הנושאים העירוניים.
מדיניות מפייסת ואחראית – על סף הסלמה משמעותית ומסוכנת בירושלים, ובסבירות גבוהה שהאש תתפשט גם מעבר לתחומי העיר – על ממשלת ישראל לנקוט מדיניות מפייסת בשיח הפנימי. בהינתן גורמים קיצוניים משני צדי המתרס, שניזונים מאמירות ומפעולות המהוות השראה למעשים קיצוניים, על מקבלי ההחלטות לגלות אחריות ואיפוק, לקדם פתרונות לסוגיות שניתן להידרש אליהן בטווח המידי, ולהימנע מצעדים שטומנים בחובם פוטנציאל של התלקחות וליבוי הבערה.
תשומת לב לערביי ישראל – ברשתות החברתיות עולה קשר הדוק בין צעירים פעילים במזרח ירושלים לבין ערביי ישראל הפעילים ברשתות. כדי למנוע התפתחויות שליליות בקרב ערביי ישראל, מומלץ לגבש תוכנית לטיפול בפערים ובקיפוח, לקיים שיח פתוח ולרכך את התחושות השליליות הנובעות מהאירועים בירושלים.
