בשנה האחרונה הוזכרו בדיונים אין ספור בממשלה בכנסת מעלליה של התנועה האיסלאמית ובמיוחד של הפלג הצפוני, ותרומתה להקצנה שחלה במגזר הערבי. הקצנה שחוד החנית שלה מופנה ללבה של מדינת ישראל.
הנושא הזה קיבל משנה חשיבות לנוכח הסערה הפוקדת את הרחוב הערבי. סערה שמקורה, הולדתה, ועצם קיומה המתמשך, נובעים מהעובדה שבמרכזה ההסתה בלתי פוסקת שמקיימת התנועה האיסלאמית כנגד "השתלטות היהודים" על אל-אקצה כביכול.
לישראל קם אויב, מסוכן מכל האחרים, המקדיש את כל עשייתו הפוליטית והציבורית לנושא אחד ומיוחד: להפוך את המאבק בין היהודים לערבים על ארץ ישראל, למלחמת דת. מאבק בין דתי מקדש את הכל. פעילות דאעש בעירק מלמדת על כך. בשם הדת ניתנת שם הרשות לרצח ללא הגבלה: רצח ככל יכולתך.
זה היה גם המניע המרכזי למעשיהם של הרוצחים בהר נוף. "שיך אל-אקצה", ראאד סלאח, הבין בחושיו החדים, כי הדרך היעילה ביותר לגייס את העולם המוסלמי למאבק ביהודים ולהשמדת ישראל, עוברת דרך ההסתה וההטמעה של העלילה בדבר חילול המסגד. השייך העריך נכון כי ברגע שמסר זה ייקלט בעולם הערבי, לא יעיז אף מנהיג/ראש מדינה ערבי לקיים משא-ומתן עם ישראל, לא כל שכן לחתום עמה על הסכם שלום.
בראיון לערוץ הטלוויזיה אל-ג'זירה אמר השיח' סלאח: "אל לתושבי הגדה (המערבית) להגיב על המתרחש באל-קודס (ירושלים) מתוך עמדה של משקיפים על המצב, אלא תושבי הגדה רוצים להדגיש את דבקותם בקדושת (מסגד) אל-אקצה והעיר הקדושה, ואולם על הרשות (הפלשתינית) לספק להם אווירה של חרות ולא לפעול לדיכוי התהלוכות שלהם כפי שאירע בחברון ובשכם".
ראש הממשלה התייחס לתהליך זה בדבריו לאחר רצח המתפללים בבית הכנסת בהר נוף.
בנימין נתניהו הגיב על התפקיד שממלאת התנועה האיסלאמית בהקצנה הגוברת של ערביי ישראל ואמר: "אנחנו בעיצומה של מתקפת טרור שממוקדת בירושלים", התנועה האיסלאמית והרשות הפלשתינית הינם גורמי ההסתה המרכזיים שבעטיים נגרם הרצח האמור בבית הכנסת. היום באמצע תפילת שחרית כשהם עטופים בטליתות ובתפילין נטבחו ארבעה רבנים, ארבעה יהודים תמימים וטהורים.
החמאס, התנועה האיסלאמית והרשות הפלשתינית, ממציאים אינספור של עלילות ובדותות נגד עם ישראל. הם אומרים שאנחנו מטמאים את הר-הבית, שאנחנו מתכוונים לשנות את סדרי התפילה בו. הכל שקר והשקרים האלו גבו מחיר יקר מאוד."
לצד ראאד סלאח נוסף
עזר כנגדו בדמותם של חברי הכנסת הערבים ותרומתם הגדולה לאווירת ההסתה והשנאה הגוברת כלפי ישראל. קשה להגזים במשקל ובמקום שתופסת הסתה זו ביחסים שבין שני העמים. למעשה היא מוחקת את האפשרות לקיים תהליך מדיני כלשהו. השמאל אולי יכול לקונן מרה על העדר תהליך כזה, ולהאשים בכך את ראש הממשלה ושריו, אולם ראאד סלאח וחבריו בכנסת, הם שהפכו מצב זה לבלתי הפיך.
בעוד מערכת עשיית הצדק אצלנו משותקת, ככל שמדובר בפשעים הניתנים להצדקה בשם
חופש הביטוי. הרי שראאד סלאח והח"כים הערבים עשו שיעורי בית. הם למדו לנצל את החסינות העומדת לחברי הכנסת. כך מתברר מעלילותיו של חבר הכנסת לשעבר,
עזמי בשארה.
בשארה נסע בתחילת האינתיפאדה השנייה לסוריה, והביע שם תמיכה בפעולות נגד ישראל. כאשר ניסו להגיש נגדו כתב אישום, התברר שהחסינות הפרלמנטרית חוסמת אפשרות זו. בשארה כיהן כחבר בכנסת גם לאחר שוועדת אור מצאה אותו אשם בעידוד האלימות באירועי אוקטובר 2000. הוא נסע שוב לסוריה וללבנון, כשהוא מצפצף בפרהסיה על האיסור לבקר במדינות אויב. רק ב-2007, כאשר התברר כי הוא בחזקת סוכן מרגל של החיזבאללה ואף העביר לארגון מידע על מקומות אסטרטגיים בישראל, ברח לקטר.
גם ח"כ
אחמד טיבי, נושא קופת שרצים על גבו. ב-2011. נשא את נאום השאהידים בכנס ברשות הפלשתינית: "השאהיד הוא שיא התפארת. אין ערך נעלה יותר מאשר השאהדה. השאהיד משרטט בדמו את הדרך". ועוד הוסיף: "ברכות לאלפי השאהידים במולדת ובנכר, וברכות לשאהידים שלנו ושלכם בתוך הקו הירוק. אלה שהכובש רצה שיכנו אותם מחבלים. אנו אומרים כי אין דבר נעלה יותר מאלה שמתו למען המולדת".
טיבי ניצל גם הוא לא אחת את חסינותו וביקר במדינות ערב. נפגש עם נשיא סוריה אסד, שליט לוב קדאפי, ומנהיגים "נאורים" אחרים. בהופעותיו, גם בכנסת, הוא יורק בקביעות אל הבאר ממנה הוא שותה. כך הוא מפרש את הדמוקרטיה הישראלית. אלא שכאמור טיבי הוא דמות המראה של ערביי ישראל. החתרנות המדינית, עזות המצח, הם תופעות מדבקות. גם חברי כנסת ערבים אחרים לא טומנים את ידם בצלחת. ע"ע
חנין זועבי.
טיבי גם מתכחש לקיומה של היסטוריה יהודית בירושלים, ופועל יוצא מכל הטענות הללו - ביטול הדגל וההמנון. מיותר לציין כי את כל הדברים הללו הוא אומר ועושה כשהוא נהנה ממנעמי השלטון הישראלי.
התנהלותם של טיבי ושל ראאד סלאח היא בבחינת נייר לקמוס לבחינת מידת הסובלנות היהודית ישראלית וסמן להתרחקות הצנטריפוגלית של ערביי ישראל מהמדינה.
כל התהליך הממאיר הזה עובר ללא שישראל תפעיל את שלטון החוק או לפחות תעמיד אותו במבחן משפטי. במגזר הערבי מקבלים עובדה זו כביטוי לחולשה.
שלב ראשון בהתמודדות עם תנועתו של ראאד סלאח, היא הוצאתה אל מחוץ לחוק והעמדת פעיליה לדין בגין הסתה נגד המדינה. שלב שני מחייב שינוי החקיקה בכל הקשור לחסינות חברי הכנסת. בשתי פעולות אלה יש לנקוט באופן מיידי. למרבה האירוניה דווקא פעילות מסוג זה תקל על הרשות הפלשתינית לחזור לשולחן המשא והמתן, ואף לגלות נכונות לפשרות.
