תאריך היעד לחתימה על הסכם קבע בין אירן לבין מעצמות המערב (ה-(P5+1 בעניין תוכנית הגרעין האירנית נדחה שוב, זו הפעם השנייה. תאריך היעד המקורי היה ה-20 ביולי, 2013; משלא הושג הסכם, נדחה תאריך היעד ל-24 בנובמבר, 2014; התאריך שהוסכם בימים אלה, לנוכח הכישלון לגבש הסכמה והסכם, הוא סוף יוני 2015. למרות רצון עז בשני הצדדים להגיע להסכם, הפערים ביניהם נשארו גדולים ולא ניתן היה לגשר עליהם. הסיבה לאי-ההגעה להסכם, היא חוסר האמון של המעצמות בטענה של אירן, שלפיה, היא זנחה את יעדה האסטרטגי להגיע ליכולת גרעינית צבאית. היעדר האמון בכוונותיה של אירן לוותר על חתירתה לנשק גרעיני לא אפשר ניסוח הסכם פרטני, שיסגור את כל הפרצות בדרך של אירן לפצצה. ומנגד, בקרב השמרנים באירן, ובראשם המנהיג העליון עלי חמינאי, שוררים אי-אמון במערב וחשש מכך שהסכם שיחסום את דרכה של אירן לאופציה גרעינית צבאית הוא מדרון חלקלק, שמשמעותו - כניעה למערב ואף סכנה לעתיד המשטר. מבחינת התוכן והמהות, שני הצדדים מתקשים לגשר על הפערים העמוקים ביניהם אשר לרכיביו הרבים של ההסכם. הפערים משקפים יעדים אסטרטגים שונים, למעשה מנוגדים לחלוטין. האירנים מבקשים לשמר בידם יכולות, שיאפשרו להם להחליט, בעיתוי המתאים, לפתח פצצה גרעינית בלוח זמנים קצר. בנוסף לכך, הם דורשים הסרה מידית ומלאה של הסנקציות שהוטלו על הכלכלה האירנית, כדי לאוששה. מנגד, המעצמות מבקשות לוודא שההסכם יחסום את דרכה של אירן לגרעין במסלול האורניום, הפלוטוניום ופיתוח הנשק. יתר על כן, המוטיבציה המרכזית של ממשלת ארצות הברית להגיע להסכם נובעת מן ההערכה, כי הסכם - גם אם הסכם בעייתי - יהיה עדיף על ה"חלופות להסכם". גורמי ממשל אמריקני בכירים מדגישים, כי חובתם לשקול את התרחישים האלטרנטיביים לכישלון השיחות, ומדברים על אפשרות של פריצה אירנית לעבר השגת יכולת גרעינית צבאית אם לא יגובש הסכם, על סכנת פריצה חשאית של האירנים לפצצה, ואפילו על מלחמה רבתי. הבעיה בקו מחשבה זה, היא, שהוא עלול להצדיק גם חתימה על הסכם רע ביותר. עם זאת, ההחלטה להאריך את השיחות מצביעה על כך שגם לאמריקנים יש קו אדום בגלישה מ"הסכם סביר" ל"הסכם רע". הנשיא ברק אובמה לא מעוניין להיות זה, שמורשתו תהיה אירן חמושה בנשק גרעיני ומרוץ חימוש גרעיני בקרב מדינות נוספות במזרח התיכון (ערב הסעודית, מצרים וטורקיה). בנוסף, הנשיא צריך להתחשב בקונגרס חדש עם רוב רפובליקאי, הצפוי לגלות התנגדות ל"הסכם רע". מנקודת מבטה של ממשלת ישראל, כל הסכם שאמור היה להיות מושג ב-24 בנובמבר, היה בבחינת "הסכם רע". זאת, משום שכל הסכם היה נותן לגיטימציה לתוכנית ההעשרה הגרעינית של אירן, משאיר אותה קרוב מדי לפצצה, לא היה מספק מענה לתוכניות הטילים האירניות ולעידוד שמעניקה אירן לטרור, וכן לא היה מסיר מעליה את הסנקציות - מה שהיה מאפשר את שרידות המשטר וחיזוקו. עם זאת, מעניין לראות, כי במהלך השנה האחרונה השתנתה מהותית עמדת ממשלת ישראל בעניין זה. הממשלה גינתה בחריפות את הסכם הביניים ("הסכם הפעולה המשותפת") שנחתם עם אירן בנובמבר 2013, אך לאחרונה אימצה עמדה המעדיפה את הארכת ההסכם הקיים הן על פני עסקה סופית רעה והן על פני התמוטטות השיחות. נראה שהסיבה לכך היא, שבניגוד לתחזיות השחורות, אירן אכן הקפיאה את מרבית הפעילויות של תוכנית הגרעין שלה במהלך השנה האחרונה. נוסף לכך, משטר הסנקציות הכלכליות המוטל על אירן, אשר אומנם נשחק מעט, לא התמוטט, כפי שחזו בישראל. אולם חשוב לא להדחיק את העובדה, שהתמסדות הסכם הביניים כ"הסכם סופי דה פקטו" תשמר את אירן כמדינת סף גרעינית - במרחק חודשים בודדים מפצצה - אם תחליט הנהגתה לפרוץ אליה. היעד שציין ראש הממשלה בנימין נתניהו בראיונות שהעניק לתקשורת בסוף השבוע האחרון, "למנוע מאירן מלהפוך למדינת סף", כבר הוחמץ. הגדרה נכונה יותר של היעד, היא להרחיק את אירן מהסף, שבו היא נמצאת כיום, ולחסום כל נתיב אפשרי לפצצה. בשעה זו, יש המטילים ספק אשר ליכולתן של אירן והמעצמות להגיע אי-פעם לעמק השווה. התנגדות המחנה השמרני באירן להסכם, הזוכה לגיבוי מהמנהיג העליון - מחד-גיסא, לצד קונגרס רפובליקני שאין לו אמון באירן - מאידך-גיסא, יקשו על התקדמות להסכם גם לקראת סוף יוני 2015. פערים רבים קיימים בין הצדדים אשר לסוגיות פרטניות שונות, ובלב המחלוקת ארבע סוגיות מרכזיות: מידת ה"גלגול לאחור" - התוכנית האירנית נמצאת היום במרחק שלושה עד שישה חודשים מפצצה. המעצמות ינסו, באמצעות הקטנת מספר הצנטריפוגות (סרכזות) שבידי אירן ועל-ידי הוצאתו של מלאי האורניום שכבר מועשר החוצה מאירן לרוסיה, להרחיקה מהפצצה לטווח מינימלי של שנה. מדובר בהשארת 3,000 עד 4,000 סרכזות באירן ומלאי מועשר הנמוך מהמינימום הנדרש לפצצה גרעינית אחת. במסגרת הגלגול לאחור, תידרש גם הסבה של מתקן ההעשרה בפורדו למתקן מחקר ופיתוח, וכן שינוי הפרמטרים והמבנה של הכור באראק - מכור מים כבדים לכור מים קלים בהספק נמוך. האירנים מצדם סרבו לצמצם את מספר הסרכזות והם מתעקשים על שימור פורדו כמתקן העשרה. פיקוח, שקיפות וביקורות מאתגרות - מכיוון שבכל הסכם יישארו בידי אירן הידע והרכיבים המרכזיים, המאפשרים פיתוח וייצור חשאי של פצצה, ומשום שהמעצמות לא השתכנעו שאירן אכן ויתרה על תוכניתה הגרעינית, מתבקש, כי בכל הסכם יפורט משטר פיקוח קפדני והדוק על היכולות והפעילויות הגרעיניות, שיוותרו במסגרת ההסכם, בידי אירן. יישום 'הפרוטוקול הנוסף' של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (המאפשר בדיקות פתע של אתרים גרעיניים), כמו גם סגירת התיקים הפתוחים אשר לפעילויות בתחום הנשק, הם רכיבים חיוניים בכל הסכם על משטר הפיקוח. שקיפות מלאה ויכולת לנטר כל חריגה מההסכם - גם הן אבני יסוד הכרחיות. האירנים, לעומת זאת, מתעקשים לא לאפשר דיון ופיקוח על הממדים הצבאים של התוכנית, שאת עצם קיומה הם מכחישים. משך ההסכם - האירנים מעוניינים שההסכם, שיגביל את פעילותם בתחום הגרעין, יהיה תקף לשנתיים, שלאחריהן תוכר אירן כמדינה הרשאית להחזיק תשתית גרעינית רחבה, כזו של גרמניה או יפן. כך תהיה אירן רחוקה מרחק של שבועות בודדים מפצצה, על בסיס תשתית גרעינית רחבה ומגוונת. המעצמות מצדן מבקשות שההסכם, המגביל את אירן יהיה תקף למספר שנים בן שתי ספרות. מקלות, גזרים והרתעה - אחד מסלעי המחלוקת העיקריים הוא סוגיית הקצב של הסרת הסנקציות. בעוד אירן דורשת הסרה מידית של העיצומים שהוטלו עליה, היא מדגישה במיוחד את קבלת הכספים האירניים שהוקפאו בחו"ל - בהיקף הקרוב למאה מיליארד דולר. כן מעוניינים האירנים לחזור ולקבל גישה מלאה לשווקים ולמכשירים פיננסיים כמו מנגנוני סליקה, חידוש יצוא הנפט במלואו, ומשיכת השקעות לשיקום הכלכלה האירנית המקרטעת. מנגד, המערב רוצה לשמר בידיו את המקלות ולשחרר את הגזרים על-פי התקדמות האירנים בגלגול התוכנית הגרעינית לאחור, וכן עלפי מסקנות הפיקוח, שיקבעו, שהאירנים אכן מבצעים את חלקם בהסכם ואינם דבקים בניסיונות התרמית וההטעיה, כבעבר. ישראל תמשיך לא להיות מיוצגת ישירות בשולחן הדיונים. עם זאת, חובתה להמשיך ולעבוד מול הממשל האמריקני בערוצי העבודה הקיימים, ובפרט לאור הסכמה והבנה בין הנשיא אובמה לבין ראש הממשלה נתניהו לגבי "הסכם רע" ו-"הסכם שניתן לחיות עמו". הסכם כזה חייב לכלול גלגול תוכנית הגרעין של אירן לאחור - מטווח של חודשים לטווח של שנים מהפצצה; סגירת כל נתיבי ההתקדמות האירנית לגרעין במסלול האורניום והפלוטוניום; בירור של ממדיה הצבאיים של התוכנית לאורך השנים ומעקב שוטף אחריהם בהמשך; פיקוח חודרני ומקיף על התוכנית; תוקף של מספר שנים דו-ספרתי להסכם; הסרה הדרגתית של הסנקציות - רק תמורת השלמת ההתחייבויות האירניות בהסכם במלואן. הארכת המשא-ומתן עם אירן על הסכם גרעיני מעניקה לישראל תקופה בת שבעה חודשים, שבמהלכה היא אינה חייבת לקבל החלטות כבדות משקל. אולם ב-1 ביולי 2015 תעמוד ישראל מול מצב אסטרטגי, שיחייב קבלת החלטות קשות - אם יגובש וייחתם "הסכם רע", או אם יקרסו השיחות. שני מצבים אלה יציבו בפניה חובה לגבש מחדש את האסטרטגיה לעצירת תוכנית הגרעין האירנית. חשוב לוודא, שההארכה השנייה של הסכם הביניים תנוצל היטב להכנת כל החלופות האפשריות ולשיפורן.