יום אחרי סערת חוק הלאום חזית העיתון שפעם הייתה לו מדינה, ונעבעך גנבו לו אותה: מתקפה רבתי נגד "חוק יסוד: מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי". שום אמירה בעד החוק; כל הציטוטים והמאמרים נגד, כולל אמירתו התמוהה של
יאיר לפיד, שלפיה "לא בן-גוריון, לא בגין ולא ז'בוטינסקי היו מאשרים את החוק". כבר הבאתי ב
מאמרי מיום שני ציטוטים המפריכים זאת.
שני פרשנים הוצגו:
נחום ברנע נגד - ברור (גם
ירון לונדון בטור הדעות); בן דרור ימיני - הפתעה, נגד. ימיני הוא אחד ההגונים והשפויים בקרב שאריות השמאל הישראלי. לו נהג השמאל באחריות כבן דרור ימיני, ייתכן שלא היינו נדרשים לחוק הלאום. אבל מול עשרות גורמים מ
הארץ ומחוצה לה, שחברו בעשורים האחרונים לפרק את לאומיותה של ישראל לרב-תרבותיות המורכבת מכמה לאומים תחת שם הקוד "מדינת כל אזרחיה" - עומדת תפיסת עולם אחרת, לאומית, ציונית ישנה, המבקשת לחזק את היסוד היהודי (לחזק ולא לכפות!) בצמד "יהודית-דמוקרטית" הניצב בבסיסה של ישראל. כן, בן דרור, לפעמים צריך לחזק מה שנראה מובן מאליו.
ההתנגדות המוחלטת של "ידיעות" לחוק מבהירה את התמונה התקשורתית הידועה. רוב העיתונים, אתרי האינטרנט וערוצי הטלוויזיה הגדולים מתנגדים לחוק הלאום, וחסר לאיש שמאל או לאשת תקשורת מהברנז'ה שיאמרו אחרת. מול המקהלה האחידה עומד
ישראל היום, שתמך בחוק הרבה לפני שהובא להצבעה.
גם אם יש חולקים, ברור שקיים רוב בציבור בעד החוק. אבל התקשורת הישראלית ברובה אינה רק מנותקת מהקול המרכזי של הציבור; היא מייצגת יקום אחר, מקביל, כופה, יהיר, מחנך בעל כורחנו, לא סובלני לדעות אחרות. אם "ידיעות" מתיימר לפנות לכלל הציבור, מדוע אין שם לכל הפחות קול אחד המייצג את הרוב, התומך בחוק הלאום? אפילו ישראל היום הביא את דני סטטמן שהתנגד לחוק.
מה לדעתכם נמצא בהארץ - קול הפוך? הצחקתם אותם. וב
מעריב החדש? מה דעת השדרנים הבכירים בגל"צ? ואלה שברשת ב'? ואברמוביץ', מצליח, דנה וייס ודומיהם בערוץ 2? ורשף, דרוקר, לונדון וקירשנבאום בערוץ 10? התשובה ידועה. מדובר בעיקרון מכריע, הקודם לדיון בתוכן: כיצד - בשם כל הרוחות הדמוקרטיות - נִבעה פער כה תהומי ומבהיל בין עמדות הציבור להשתקפותן בתקשורת?!
אריסטו, והרמב"ם בעקבותיו, לימדו את ערך שביל הזהב הממצע בין קטבים. הנחת היסוד היא שאיננו מחזיקים בכל האמת, אבל משהו ממנה נמצא בעמדותינו כמו גם בעמדת בר הפלוגתא. כדי להגיע לעמדה ממוצעת וסבירה בשאלות עומק, בסוגיות יסוד חיוניות לזהותנו ולעתידנו כעם חי בארצו העתיקה, כדי לגשר בין העמדות המפלגות אותנו - חשוב לחכך אותן זו בזו, להביאן לכלל ויכוח ער ותוסס, להחיות את הפולמוס האינטלקטואלי ואת מלחמת הדעות. אנחנו הרי צאצאים לעם שהדיון, הוויכוח והפולמוס נטועים עמוק במורשת התרבותית שלו משחר היותנו לעם.
אז כיצד אמצעי התקשורת אינם נוהגים על-פי הקוד העתיק שלנו, אלא מבקשים להשליט עמדה מונוליתית על פני מרחב אינטלקטואלי עשיר ומגוון בהרבה, במיוחד ביחס לשאלת יסוד הקשורה בזהותנו?! כדי כך מטומטמים אנחנו, עד שזקוקים לאינדוקטרינציה מנחום ברנע ובן דרור ימיני ושאר הכותבים שם? אפילו לא אחד שיציג דעה הפוכה? הטענה הפופוליסטית (והשקרית) נגד החוק היא שהוא פוגע בדמוקרטיה, אז מה זה אומר על תפיסתם הדמוקרטית של המתנגדים בתקשורת? מה זה מלמד על השתיקה המהדהדת של רוב עיתונאי ישראל, שלא מחו נגד הניסיון לסגור כלי תקשורת המשמיע את הקול שהם לא משמיעים?
ונקודה אחרונה, לתשומת לב אותם אנשי ימין שתמכו בחוק הלאום. הנה, "ידיעות" מחבק אתכם, והבאתם לו נדוניה לא רעה בדמות החוק נגד ישראל היום, אבל ברגע האמת מתגלה הדנ"א של העיתון ככזה הפונה נגד הערכים שציבור הבוחרים שלכם מאמין בהם.
