ריבלין כפרס ב' מינוס

כאשר שאלתי את עצמי, במדור זה, ב-20.11.14, אם ריבלין הוא נשיא מדינת היהודים או נשיא כל אזרחיה, הייתה זו עדיין שאלה בגדר שאלה-פתוחה. כיום, לאחר פרשת עמיר בניון ותגובת ריבלין לחוק הלאום (..."פוגע בציונות..."), התשובה חלוטה כבר כמעט סופית - ריבלין הוא פרס ב' מינוס. פוליטיקאי יותר קטן, שהצליח להשתחל לעמדת נשיא המדינה, תוך העמדת פנים שהטעתה רבים ובתוכם אנוכי, לחשוב שהוא מישהו אחר ומייצג משהו אחר בנוף הלאומי שלנו. נראה שנתניהו צדק כשהתנגד לבחירתו לנשיא וטעו קשות מי שעשו לו בעניין זה "דווקא". ריבלין מסתמן בעיני כאכזבה גדולה וכישלון נוסף, מסוג שונה, בבית נשיאי ישראל. ולאור ריבוי הכשלונות בדור האחרון בבחירת נשיאים לישראל, חוזרת ועולה, והפעם ביתר שאת השאלה: אולי באמת הגיעה השעה לבטל את משרת הנשיא "הייצוגי של ישראל" שאיננו ייצוגי עוד. שהרי לשם מה נחוצה לנו משרה שעולה עשרות מיליוני שקלים בכל שנה, אם מה שעושה הנשיא הוא לשפוך עוד שמן על מדורת המחלוקות בציבור. הפוליטיקאים שלנו עושים זאת מצויין בלעדיו. את תרומתו זו, תורם לנו הנשיא מעמדת כוח של "האזרח מספר 1" של ישראל. מדוע יש לתת לדעותיו הפוליטיות הפרטיות, בהן הוא משתמש בתפקידו באופן חופשי, במה עדיפה בהרבה על זו של כל אזרח אחר? איזו תכלית משרת הדבר?! פרשת החרם על עמיר בניון היא לדידי "קו אדום": נשיא שעוסק בחרמות והחרמות כדרך להלחם בהבעת דעות פוליטיות, שבשום אופן אינן חריגות מדעות רבות אחרות שכבר נשמעו במקומותינו ובכלל זה אפילו בכנסת כשריבלין היו יו"ר בה - פסול בעיני. במהלך זה מגבה הנשיא את החרם של האוניברסיטאות בישראל על אוניברסיטת אריאל, את החרם של ישראלים יפי-נפש על המתישבים באיו"ש, את החרם של כאלה ואחרים על תוצרת מיהודה ושומרון או ממקור כזה או אחר שאינו לרוחם האידיאולוגית, את החרם הכלכלי של ידידינו מאירופה, את החרם של מוסדות תרבות ואמנים על ישראל בתוקף בורותם על הנעשה בה ועוד, ועוד - נזק ממשי ונזק פוטנציאלי גדול עוד יותר. זה תפקיד הנשיא?! לכן, ככל שהדבר מינורי וסמלי בלבד, החלטתי לא להשתתף או להיות נוכח באירועים בהם יופיע הנשיא ריבלין במשך שנה, אלא אם כן יחזור בו מהמלך השגוי שביצע מול הזמר, ולתמוך בכל פורום אפשרי בביטול מוסד הנשיאות, אלא אם יתוקן חוק הנשיא כך שימנע מפוליטיקאים מתחזים להופיע במרמה בבית הנשיא כנציגי הקונצנזוס הלאומי. דווקא על-רקע כל אלה, ודווקא משום שנקט הנשיא עמדה בנושא פוליטי מובהק כחוק הלאום, ודווקא משום שארה"ב מצאה לנכון ברוב חוצפתה להודיע לישראל למה היא מצפה בנושא חוק הלאום - חייב החוק הזה לעבור, ולו גם במחיר משבר קואליציוני ובחירות חדשות. חייבים לשים סוף לעריצות המיעוט בישראל במסווה של דאגה לדמוקרטיה. גם הכנסת וגם הממשלה חייבות לחזור באופן מעשי וברור למעמדן החוקתי הנכון כרשות מחוקקת וכרשות מבצעת שאינן כפופות לשום דבר ולאף אחד מלבד הריבון (=העם), והחוקים התקפים במדינת-ישראל. ואם לכך יגרום הנשיא ריבלין במשוגותיו הפעם - דיינו.