בלא שמץ של הגזמה, תפקידו של ראש ממשלת ישראל הוא כנראה הקשה ביותר בעולם. לא חסרות סיבות: האיום הקיומי המתמיד, הטרור הבלתי-פוסק, הקיטוב הדתי והחברתי, הקשיים הכלכליים שגוזר המצב הגיאו-פוליטי ועוד ועוד. ואם בכל אלו לא די, הרי שבערך פעם בחודש (ולפעמים פעם בשבוע) נגזר על ראש הממשלה – ולא משנה מיהו – להתמודד עם גל תורן של איומים בהפלת ממשלתו ובהקדמת הבחירות. פעם זה התקציב, פעם זה חוק הלאום, פעם זה המו"מ המדיני; לעיתים נדמה, שהסיבה היא לא יותר מאשר תירוץ להפעיל לחץ במקרה הטוב ולסחוט כותרות במקרה הגרוע. וזה כמובן לא רק ראש הממשלה; גם השרים, שאף הם עמוסים בעבודה, נסחפים למערבולת ועוסקים בפוליטיקה במקום בממשל, בתככים במקום בניהול. הגיע הזמן להפסיק את מחול השדים הזה.
|
יש סיבות לא מעטות לבעיית המשילות של ישראל – דהיינו: חוסר יכולתה של הממשלה לפעול לטווח ארוך להגשמת מטרותיה. המבנה הקואליציוני שלנו הוא אחת מהן, והאופי התזזיתי של הפוליטיקאים שלנו הוא סיבה נוספת. לי נראה, שהסיבה המרכזית היא העדר אופק מוצק לתכנון ולביצוע. וזה מתקשר לאחת הבעיות הגדולות ביותר של ישראל: העדר תכנון לטווח ארוך, שבא לידי ביטוי בכל התחומים, החל מהכנות למלחמה, דרך כבישים וכלה בבתי ספר. שר שנכנס לתפקידו אינו יודע האם יכהן בו שנה, שנתיים או ארבע. אין לו שמץ של מושג מתי יתקיימו הבחירות – במועדן, או שמא יוקדמו ולמתי. שלא לדבר על כסאות מוסיקליים שמתרחשים כאשר שר זה או אחר מתפטר, מפוטר או מחליט שהוא רוצה לעשות לביתו. בצורה הזו, אין פלא שכל שר רוצה כמה שיותר הישגים מתוקשרים ומיידיים, כי מי לידו יתקע, שיזכה לסיים פרויקט בן שלוש-ארבע שנים בו יתחיל היום? זהו כמובן מתכון בטוח להחלטות נעדרות מחשבה מעמיקה במקרה הטוב ופופוליסטיות ומזיקות במקרה הגרוע. אותו דבר נכון לגבי חברי הכנסת, שהצעותיהם והצבעותיהם אינן יכולות להתנתק מן האפשרות שאו-טו-טו יהיה עליהם להציג בפני הציבור מה עשו, מבלי שיצטרכו לתת דין וחשבון לאורך זמן. זהו שורש הרע. זה מה שגורם לכך שאפילו אם הדרג המקצועי רוצה לחשוב כמה שנים קדימה, השר ואנשיו – היודעים גם הם שכהונתם עלולה להסתיים בכל רגע – יכפו עליו צעדים שאפשר לבצע כאן ועכשיו, בלי לבדוק מה יהיו ההשלכות שמעבר לכותרת בעיתון של מחר. וכך אנחנו מקבלים רפורמה אחרי רפורמה וחוק אחרי חוק, לעיתים כאלו שסותרים זה את זה, ולרוב כאלו שאחרי זמן לא רב מתברר שנזקם מרובה מתועלתם. והכל – משום שאפשר להקדים את הבחירות.
|
שמא תאמרו: אם אין אפשרות להקדים את הבחירות, מתייתר תפקידה של האופוזיציה. ממש לא. עמוס כרמל מגדיר כך את המונח "אופוזיציה: "נגזרת של הביטוי הלטיני oppositus (מנגד), כינוי לסיעות של בית מחוקקים שאינן שותפות לפוזיציה (קרי, למוסדות הנבחרים של הרשות המבצעת), וגם שם כולל למתנגדי המשטר". לפי ד"ר משה הלינגר מאוניברסיטת בר-אילן, תפקידה של האופוזיציה הוא להוות תחליף ראוי לשלטון. תפקידה של האופוזיציה אינו להפיל את הממשלה. בשביל זה יש בחירות, וחובתה של האופוזיציה לכבד את רצון הבוחר שקבע מי ימשול בו בארבע השנים הבאות. תפקידה של האופוזיציה הוא להקשות, להצביע על מחדלים, לנסות ליצור רוב נגד מהלכים, ובעיקר – להתכונן לקראת הבחירות הבאות בהן תציג לציבור חלופה לשלטון הנוכחי. האופוזיציה אינה משוחררת מאחריות לאומית ומציות להכרעתו של העם. אם היא תקדיש את ארבע שנותיה לתפקידה האמיתי, היא תהווה איזון ראוי לכוחו של השלטון ואולי תצליח לשכנע את העם להחליף מאותו. האופוזיציה אינה רשאית לחתור לבחירות בכל עת, הגורמות נזק אדיר – במישרין (עלויות של מאות מיליוני שקלים) ובעקיפין (העדר המשילות, עליו דיברתי בקטע הקודם).
|
האם פירוש הדבר הוא, שתיתכן כנסת לעומתית – כזו שאינה מעניקה רוב לממשלה ומסכלת כל צעד שלה? תיאורטית התשובה היא חיובית; מעשית היא שלילית. תיאורטית – אכן יכול להיווצר מצב בו סיעות יפרשו מהקואליציה, הממשלה תהפוך לממשלת מיעוט והיא לא תוכל לפעול. מעשית – זה לא יקרה, משום שאם הסיעות שבקואליציה יידעו שפרישה משמעותה הליכה למדבר האופוזיציוני עד לבחירות הבאות, שיתקיימו במועדן, תפחת ואולי תיעלם הנטייה שלהן לעשות זאת. במקרה כזה, חילוקי דעות – קשים וחשובים ככל שיהיו, כמו למשל בנושא חוק הלאום – ייפתרו במו"מ שיוביל לפשרה. וזה תמיד עדיף על פני שבירת הכלים.
|
תקופת הכהונה הממוצעת של כנסת הייתה עד כה 42.7 חודשים – דהיינו: חצי שנה פחות מהכהונה החוקית של ארבע שנים. מי שחושב שהקדמת הבחירות היא פטנט של השנים האחרונות, יתפלא לדעת שתשע הכנסות הראשונות כיהנו בממוצע 43.2 חודשים (כהונת הכנסת הרביעית הייתה הקצרה ביותר: 21 חודשים בלבד), ותשע הבאות – 42.1 חודשים, כך שהפער לא ממש גדול. עם זאת, בארבע הכנסות האחרונות (18-15) הממוצע כבר יורד ל-41 חודשים, והכנסת הנוכחית מכהנת רק 20 חודשים. גם בהשוואה בינלאומית, מצבנו פחות גרוע מכפי שנדמה. באיטליה ובבריטניה נערכו 17 מערכות בחירות מאז 1948 ו-1951 (בהתאמה), ובמערב גרמניה וגרמניה המאוחדת – 18. אנחנו עומדים על 19, שזה לא הרבה יותר, אם כי המשמעות היא שבממוצע כל כנסת כיהנה כמה חודשים פחות מאשר בתי הנבחרים במדינות אלו. אבל כדאי לזכור הבדל גדול אחד: איטליה, בריטניה וגרמניה אינן בסכנה קיומית מצד שכנותיהן; אנחנו כן. הנתונים הללו אומרים, שהבעיה היא קודם כל במבנה ולא באישים או בנסיבות. זה אומר, שאם רוצים להבטיח את המשילות – צריך לשנות את המבנה, גם כדי להבטיח שהאישים והנסיבות לא יוכלו לעשות בו כטוב בעיניהם. כיצד? סורו לפסקה הבאה.
|
סוגיית שינוי אורך כהונתה של הכנסת נדונה בסעיף 9 לחוק יסוד הכנסת, וכאן יש סתירה – שהיא שורש כל רע. לגבי הארכת כהונה קובע החוק: "הכנסת לא תאריך את תקופת כהונתה אלא בחוק שנתקבל ברוב של 80 חברי הכנסת ואם נתקיימו נסיבות מיוחדות המונעות עריכת בחירות בעיתן; תקופת ההארכה לא תעלה על הזמן המתחייב מהנסיבות האמורות". ואילו לגבי קיצור כהונה קובע החוק, כי הכנסת רשאית "בהחלטה ברוב חבריה, להקדים את מועד הבחירות". הארכה טעונה רוב של 80; קיצור כהונה טעון רוב של 61. לכאורה, יש סיבה ברורה להבדל זה. המחוקק רצה למנוע מחברי הכנסת את האפשרות לשבת של כסאותיהם ללא הגבלת זמן, או לזמן ממושך. בהחלט ראוי, צודק ונכון מאין כמותו. השאלה שלי היא, למה המחוקק מאפשר לחברי הכנסת להקדים את הבחירות ברוב רגיל. מה ההבדל התפישתי-עקרוני – לא המעשי – בין הארכה לבין קיצור? הציבור בחר את נציגיו לארבע שנים, לא יותר – אבל גם לא פחות. כבר עמדתי על הנזק העצום הנגרם למדינה כולה בשל חרב הבחירות המתהפכת תדיר מעל ראשיהם של שרים וחברי כנסת, נזק שעלול להיות לא פחות גדול מאשר בחירות דחויות. מכאן ההצעה שלי: הקדמת בחירות תחייב גם היא רוב של 80 חברי כנסת. אפשר גם לחשוב על "נעילת" הכנסת לשלוש שנים, כך שניתן יהיה להקדים את הבחירות רק בשנה הרביעית לכהונתה. הממשלה תוכל לעשות בממשל, האופוזיציה תוכל לעסוק בבקרה ובביקורת, ומכולנו ייחסכו האיומים התדירים של "הולכים לבחירות".
|
|