בעולם של ימינו מתנהלים שני סוגי שווקים: השוק המערבי והבזאר המזרחי. בשוק המערבי המחירים ידועים מראש כי הם מוטבעים, על-פי החוק, על הסחורה, וכל לקוח משלם מחיר זהה, בין אם הוא משתוקק לרכוש את הסחורה ובין אם הוא יכול להסתדר היטב בלעדיה. אנשי המערב מורגלים בסוג כזה של שוק, ולכן רבים מכלים זמן רב ומשקיעים מאמץ גדול כדי למצוא את בית העסק שבו המחירים של הסחורה הם הנמוכים ביותר. המחיר הוא עניין אוביקטיבי וקשור למוצר, ללא קשר לאישיות המוכר או לזהות הקונה. רק מתי מעט בארצות-הברית למשל יעזו להתווכח על מחיר עם המוכר בחנות המחיר, ומי שעושה זאת מסתכלים עליו כאילו הוא חייזר שנפל מהמאדים, ברברי שאינו שייך לתרבות שלהם.
לעומת זאת, במזרח התיכון שולטת תרבות הבזאר. בתרבות זאת ההתנהלות בין המוכר והקונה מושתתת על בסיס שונה לחלוטין. כאן המחיר נקבע בכל רגע על-פי מספר משתנים: עד כמה זקוק המוכר לכסף שיקבל מהמכירה, עד כמה משתוקק הקונה לרכוש את הסחורה, עד כמה חושש הסוחר שהלקוח יעזוב אותו ויחפש סוחר אחר, וכמה סוחרים אחרים יש בשוק המציעים סחורה זהה. כשהמוכר זקוק לכסף והקונה יכול לחיות בלי הסחורה, וכשיש לסוחרים אחרים בבזאר סחורה דומה והלקוח יכול בקלות להגיע אליהם - מחיר הסחורה יהיה נמוך. אם המוכר אינו זקוק לכסף, הקונה משתוקק בכל מאודו להשיג את הסחורה, ודאי אם אמר שהוא ישלם כל מחיר, אם אין סוחרים אחרים המוכרים אותה סחורה או שאין ללקוח גישה קלה אליהם - המחיר יהיה גבוה. בבזאר המזרח תיכוני לכוחות השוק יש תפקיד ראשי בקביעת מחיר הסחורה.
בתרבות הבזאר המזרח תיכוני קיים מרכיב נוסף, שחשיבותו גדולה עד מאוד, והוא המרכיב האישי. המוכר והלקוח רוצים לפגוש אישית זה את זה, לגעת זה בזה, לדבר זה עם זה ולחוש זה את זה. המגע הבינאישי, החיוך, לחיצת היד, ברכת "ברוך הבא", השאלות, התשובות, הנגיעות האישיות, המחוות הגופניות - כולם חלק מהמשא-ומתן על המחיר. עסקה אינה רק עניין כלכלי, היא אירוע בינאישי, כמעט חתונה. כאן מעורבים מרכיבים שאינם כלכליים כלל וכלל: אם הסוחר הוא איש שהקונה אינו מוכן לדבר איתו, כי הוא למשל יהודי, נוצרי, שיעי, סוני, כורדי, פרסי, טורקי או בן לכל קבוצה שהקונה אינו אוהב אותה, הוא לא יקנה אצלו, גם אם הסחורה מוצעת כמעט בחינם.
הסתרה והונאה - יסודות תרבות בן המערב - תייר לצורך ענייננו - מגיע לבזאר המזרח תיכוני, משתכר מהריחות, מתבלבל מהמראות, מסתחרר מהצבעים, מתלהב מהמוזיקה ונגעל מהצפיפות, קונה מכל הבא ליד כי זה זול, ומגלה בערב במלון כי המחיר ששילם עבור הסחורה היה מופקע, שצבעה מתקלף, שהסחורה מתפרקת או רקובה, וחלקה בכלל מיוצר בסין ואפשר לרכשה באינטרנט בחצי המחיר ששילם בבזאר. למה זה קרה? כי אינו מכיר את כללי הבזאר. הסוחרים קלטו אותו ממרחק של קילומטר ובכלל לא אכפת להם ממנו - כי הוא נוצרי, אמריקני, זר המשלם את המחיר שאומרים לו, ואין הוא בכלל מבין את הכללים. הם גם יודעים שהוא חלק מקבוצת תיירים, והזמן המוגבל שקיבל מספיק לו רק כדי לרוץ מדוכן לדוכן ולקנות כמה שיותר דברים. אין הוא עומד על המקח, הן כי אין לו זמן והן כי אינו רגיל לעשות זאת בארצו. הוא בכלל חושב שאין זה מכבודו לנסות להוריד את המחיר.
המו"מ שהתנהל ב-16 השנים האחרונות בין אירן והמערב משקף בדיוק את הבדלי התרבויות בין הנושאים ונותנים המערביים ובין האירנים, אשפי תרבות הבזאר, שהתקייה (הסתרה) והח'ודעה (הונאה) הם יסוד עיקרי בתרבותם השיעית. ההבדלים בין תרבות התייר הזר ותרבות הבזאר הפרסי הביאו את התוצאה המרה, שבה האירנים קיבלו את המטבע החשובה ביותר להם: זמן, שילמו מעט בסנקציות, ועכשיו הם רואים איך התשלום הזה מתפוגג, והעיקר: סיפקו מעט מאוד סחורה במונחים של מגבלות על תוכנית הגרעין הצבאית שלהם.
האירנים שיחקו כל הזמן את תפקיד המוכר שכלל אינו מעוניין למכור את סחורתו, ושיש לו כל הזמן שבעולם. פעם אחר פעם הם מכרו סחורה פגומה בצורת הסכמים שלא קיימו, והמערב לא הסיק את המסקנה האחת הברורה: הם רמאים מקצועיים, שקרנים כפייתיים ומוליכי שולל גאוניים. הסיבה לכך היא שאין מלבדם סוחר אחר בשוק, ומנהיגי המערב מרגישים מחויבים להגיע להסכם עם אירן בכל מחיר. מעולם לא הרגישו האירנים שהמערב יכול או רוצה לתת להם - לאיותאללה - מכה אחת אפיים שתעיף אותם מהבזאר לעזאזל כדי להביא במקומן סוחר אחר. אז למה שיתנהגו אחרת?
המערב מילא את תפקיד התייר הבור בהלכות הבזאר: מנהיגי המעצמות שידרו לחץ זמנים, כי הם חייבים לבוא אל עמיהם עם הסכם לקראת הבחירות הקרובות כדי שיוכלו לנפנף בו ולומר "הבאתי שלום בזמננו". האירנים חשו כמובן בלחץ והעלו את המחיר, הורידו את איכות הסחורה ומכרו בסוף הסכמים שלא קיימו.
הם נקטו טקטיקה של התשה: לתת למערב קצה חוט בצורת ויתור כלשהו שבו נאחז המערב, רק כדי לגלות שזה אינו קשור לכלום. אבל העיקר הוא החיוכים של רוחאני. אלה שבו את לב הנושאים והנותנים שרק חיפשו את גומות החן הנחמדות שלו. הם התמוגגו מנחת באומרם: זה לא
אחמדינג'אד, זהו איש חדש, נחמד, חייכני, ולא יכול להיות שהוא מוליך אותנו שולל כי הוא לא מהקיצונים. הוא איש שלנו כי הוא מדבר אנגלית, גולש באינטרנט ומשתמש בסמרטפון חדיש. זריף המשיך ליצור אצלם רושם דומה.
הבזאר האירני הצליח בגדול, והתייר המערבי שאינו מכיר את כללי הבזאר - נפל שוב: גם שילם את המחיר במונחי זמן נוסף ששילם לאירנים, גם לא קיבל את הסחורה כי אין לו הסכם, ובכלל לא בטוח שאי-פעם יקבל את מה שביקש, כי אירן יכולה להגיע אל הפצצה עוד לפני ההגעה להסכם בעוד שבעה חודשים.
בני המערב לא הבינו כי יש רק דבר אחד שהאירני אינו מוכן לשלם: שרידות שלטון האיותאללה. המערב מעולם לא הציב איום אמין על שלטון זה, אז למה שהם ישלמו עבור הסכם שאינם מעוניינים בו?
החמור הוא שהיו אנשים שהזהירו את מעצמות המערב מפני הנפילה בבור של הבזאר האירני, וביניהם
בנימין נתניהו, עוד שלפני שהתמנה לראש ממשלת ישראל. הרולד רוד כתב דברים מפורשים, וגם כותב שורות אלה כתב דברים בסגנון זה. אך אלה שישבו עם האירנים חשבו שהם יודעים איך הם מתנהלים, והאמינו לשקרים של גיבורי התקייה, ולהונאה של מומחי הח'ודעה.
ההיסטוריה תספר בגיחוך עצוב איך מדינה סוררת ונחושה אחת הוליכה שולל אנשים אינטליגנטיים ומשכילים, בעלי עוצמה רבה אך שאינם מוכנים נפשית להשתמש בה, והפילה אותם במלכודת הבזאר הפרסי, שרק מי שלמד את כלליו יכול לשרוד בו.
