שוטי שב"כ

בשבוע שעבר הגיעה רוח השטות שאחזה בראשי שב"כ, לשיא חדש. לאחר חודשים ארוכים, שבהם ראש הממשלה ושר הביטחון האשימו את מחמוד עבאס ("אבו-מאזן") באחריות לפעולות הטרור ולרצח יהודים, בשל ההסתה שהוא מנהל, קם ראש שב"כ יורם כהן והשמיע ברבים דברי סניגוריה על עבאס, שמהם השתמע כי נתניהו ויעלון הוליכו את הציבור שולל וכי עבאס ראוי להימנות עם ל"ו הצדיקים. לא, הוא לא מסית ולא מדיח, הוא אינו תומך בטרור אלא דווקא נלחם בו. דבריו של יורם כהן היו חוצפה, בשל היותו כפוף לראש הממשלה ולכן אסור לו לחלוק בפומבי על דבריו. ברור שכהן רשאי ואף חייב להשמיע את דעתו המקצועית בפני הממונים עליו, לרבות ועדת המשנה למודיעין ולביטחון של ועדת חו"ב, ללא מגבלה כלשהי, ולכך יש חשיבות רבה לבטחון המדינה. אך אמירתו זו בפני המליאה של ועדת חו"ב, שידוע לו היטב כי הנאמר בה מודלף ומתפרסם ברבים חיש מהר, הייתה מעשה פסול בתכלית. בשל כך בלבד היה ראוי שראש הממשלה יפטרו לאלתר, כפי שהנשיא טרומן פיטר והדיח מהצבא את הגנראל הנערץ דאגלס מק-ארתור, שחטא בהשמעת דברי זלזול בנשיא. דוגמה רלוונטית נוספת היו פיטוריו הצודקים של השר יצחק מודעי מממשלת הליכוד הלאומי פרס-שמיר, שבה ראש הממשלה שמעון פרס פיטר מיד את מודעי, משום שהעליבו וכינהו "ראש-ממשלה מעופף". במקרים כמו אלה, אין חשיבות לשאלה האם הדברים שנאמרו היו נכונים אם לאו. עצם חוצפתו של הכפיף, לומר דברי זלזול על הממונה עליו או הסותרים את אמירתו בפומבי, מערערת את הסדר הנכון ופוגעת גם ביכולת הממשלה למשול כראוי. הבלגתו של נתניהו על דברי כהן מהווה ראיה לרפיסות מנהיגותו, ופוגעת כשלעצמה בתדמית הממשלה והמדינה. קטונתי מלהתיימר לדעת על עבאס יותר מראש שב"כ, אך ברור כי עבאס אינו נלחם ב"טרור" – אין זה האופן שבו הוא רואה את מעשי המחבלים – אלא נאבק על שמירת ראשו מהיפרדות מגופו. אלמלא פעילות צה"ל ושב"כ, היה גורלם של עבאס ושל חבר מרעיו כגורל אנשי פתח בעזה, שאנשי חמאס ירו בברכיהם ולפעמים בראשיהם, השליכום כפותי-ידיים מראשי בניינים רבי-קומות והוציאו ממעגל השלטון את אלה מהם שנותרו משום-מה בחיים. עבאס היה שמח לראות את ישראל ואת יהודיה שוחים בים מערבה, ודיבורי השטנה שלו באו"ם ומעל במות רבות אחרות מוכיחים זאת. במקרה של עבאס נמנע נתניהו מללמדו לקח, אפילו לאחר שהרחיק לכת וטען באו"ם כי ישראל עשתה רצח עם (ג'נוסייד) במבצע צוק איתן. היה צורך דחוף ללמד את עבאס לקח, כמו לדוגמה בשלילת אישורי אח"מ מהחבורה שסביבו, ולהניח רק לו ולנהגו לעבור במחסומים ללא ביקורת. מובטח כי, כעבור שבוע, טיפוסים כמו סאיב עריקאת, נביל שעת ושאר פושקי השפתיים, המנאצים יומם ולילה את ישראל, השומרת על בטחונם ועל שלטונם, היו זוחלים על גחונם בתחינה להחזיר להם את התעודות, שבכוחן הם רודים באחיהם. למרבה הצער, נתניהו הפגין שוב כושר הבלגה פסול.

שומרי הסף

אך דברי יורם כהן היו חמורים מבחינה חשובה נוספת. כהן הצטרף בכך לששת ראשי שב"כ שכיהנו בעבר, אשר התמסרו בידיו של במאי קולנוע אלמוני ושפכו בפני מצלמתו את הגיגיהם ואת זכרונותיהם, בסרט "שומרי הסף". דברים אלה נכתבים בכאב, שכן כותבם מכיר בחשיבותו העצומה של ארגון השב"כ ובתפקידו החיוני בשמירה על בטחןן המדינה. בשנים הראשונות למדינת ישראל, עצם קיומו של שירות ביטחון חשאי היה בבחינת סוד כמוס. נאסר אפילו לכתוב או להשמיע את ראשי התיבות ש"ב, שהיו כינויו של הארגון. אורי אבנרי, שבשבועונו "העולם הזה" כתב רבות על דברים הקשורים ב-ש"ב, נאלץ להיכנע לאותו איסור ובלית ברירה כינהו ברמז "מנגנון החושך". ה-ש"ב דאז התאמץ לפגוע ב"העולם הזה", עד כדי הקמת שבועון מתחרה "רימון", שכשל ונסגר כעבור זמן לא רב. מאוחר יותר שונה שמו של הארגון ל-"שירות הביטחון הכללי" (שב"כ), אך זהות ראשיו ומפקדיו נאסרה לפרסום. בחשאיות רבה זו, שלא היה כמוה גם בברית המועצות, נבנתה לשב"כ תדמית נחוצה של חשאיות, מסתוריות ועוצמה מטילת אימה על האויב. אזרחים שומרי חוק בישראל לא חששו מהארגון, אם כי היו סקרנים מאוד לדעת עליו יותר. רק לפני כ-18 שנה הותר לפרסם את שמו של ראש שב"כ. לתדמית חשאית זו, ששמרה בסודיות על שיטות הפעולה, על אתרי עבודה (אפילו מקומו של מטה שב"כ נשמר בסוד, אם כי לאחר רצח רבין פורסם לא-מעט בתקשורת), על אופי האנשים, על המותר והאסור בעבודתם, על רגשותיהם כלפי תפקידיהם ושאר דברים, שהתקשורת נהנית לפרסם על כל ארגון ביטחוני. אין צורך לפקפק בכך: פרטים כאלה על צה"ל מפרסמת התקשורת בשקיקה. כיום מפורסמים ברבים בסיסים ומקומם – לרבות סוגי המטוסים שבכל בסיס תעופה של חיל-האוויר – שיוך יחידות לחטיבות ולאוגדות, זהות המפקדים וציון החלפתם וזהות המחליפים, שיטות פעולה ואימונים והמון פרטי מידע אחרים, שבעבר נאסרו לפרסום על-ידי הצנזורה. בשם "זכות הציבור לדעת" – זכות שיש להשתמש בה במשורה כל עוד שורר מצב מלחמה בינינו ובין אויבינו – נמסר כיום לאויב מידע רב, החוסך ממנו מאמצי מודיעין יקרים וקשים. הופעתם של ששת ראשי שב"כ לשעבר (אברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון, עמי איילון, אברהם דיכטר ויובל דיסקין) בסרט "שומרי הסף", גרמה לדעתי נזק חמור לשב"כ. המחבל, המרגל והחתרן, שהם ה"לקוחות" הפוטנציאליים של שב"כ, אשר בעבר חרדו ורעדו מעצם אזכור שמו, רואים לפניהם שישה אנשים אכולי ספקות, השופכים את הגיגיהם כחבורה של נערי תיכון, מספרים על חוויות (הגדיל לעשות כרמי גילון, שסיפר ממש בחדווה על מעשי הריגה), מחצינים רגשות, מפרטים שיטות חקירה, גיוס ועבודה, ומוכיחים לעולם כולו כי בסך-הכל אין הבדל בין הארגון האימתני והמסתורי הזה ובין כל חבורה של חיילים צעירים המשלבים בפעולתם גם ממזרת, זדון, התחכמויות ולפעמים רוח שטות ושובבות, ומפעם לפעם אפילו נכונות והתלהבות למעשי רצח. אני משוכנע כי אדם זר הצופה בסרט, ושומע את זכרונותיו העולצים של כרמי גילון, מתמלא גועל נפש ואומר בליבו: "האומנם זהו הארגון החשאי של מדינת ישראל, הטוענת כי צבאה ושירותי הביטחון שלה הם הטהורים ביותר?". לא ברור מה חשבו להשיג אותם שישה, שכל אחד מהם כמובן אינו טיפש גמור, אך הופעתם המשותפת ותשפוכת ההגיגים שלהם באותו סרט הפכו אותם למה שכינה לנין "אידיוטים שימושיים". כינוי זה ניתן לאותם אנשי אקדמיה, פוליטיקאים, עיתונאים, סופרים ואחרים במדינות המערב וגם בישראל, שסינגרו על מעשיה הנוראים ביותר של ברית המועצות, שראו בה "מולדת העמלים" וסברו כי "כשחוטבים עצים ניתזים שבבים", ולכן יש לקבל בהבנה אפילו את מעשי ההגליה וההרעבה הנוראים שעשה סטאלין. כך פעלו גם ששת ראשי שב"כ, בשפיכת ליבם בסרט, המופץ כעת בעולם כולו ככתב אישום חמור וכוזב נגד ישראל.

מה עמד לנגד עיניהם?

האם עשו זאת תמורת תשלום? האם רצו להשיג פרסומת עצמית? האם סברו כי גילוי ליבם יועיל לשב"כ? לא, לא טובת שב"כ עמדה לנגד עיניהם. נהפוך הוא: אותם ראשי שב"כ מתארים את מדינת ישראל כמדינה כובשת, השולטת באכזריות בעם נכבש, ואברהם שלום העז אפילו להשוות את מעשיהם של חיילי צה"ל למעשי הצבא הנאצי במלחמת העולם השנייה. כדי כך! ברור שהאיש קרא מעט מאוד על מעשי הצבא הנאצי. המחשבה כי אידיוט שימושי כזה שימש כראש הארגון הביטחוני החשוב כל כך, ממש מצמררת. אותם שישה שוטים לא עצרו לרגע לחשוב, מה בעצם ההבדל בין תושבי אום אל-פחם, מג'דל כרום או טייבה, שבתחום הקו הירוק, ובין תושבי שכם, ג'נין וקלקיליה שבתחום "הרשות הפלשתינית". אלה גם אלה התנגדו בשעתם מרה להקמתה של מדינת ישראל, ורק בשל תהפוכות הקרבות במלחמת השחרור נשארו אלה בתחום המדינה, בעוד אחיהם נותרו מעבר לגבול. הערבים שבתחומי ישראל קבלו אומנם אזרחות ישראלית והם נאבקים קשות בכל המעז להציע להעבירם משלטון ישראל הכובשת, המדכאה והרומסת, אל השלטון הרחום ושומר זכויות האדם של מחמוד עבאס. אך הישיבה בישראל והאזרחות הישראלית נכפו עליהם בכוח כיבוש, זהה ל"כיבוש" של מלחמת ששת הימים ביו"ש ובעזה, ואף נוקשה ונחרץ ממנו. העובדה שרוב הערבים הישראלים אינם נוקטים פעולות חבלה וחתרנות, נובעת משני גורמים חשובים: ההכרה הכלל עולמית בקיומה של ישראל, והבנתם שאין סיכוי לצמק את גבולותיה ואת שלטונה עליהם, לפחות בהווה ובעתיד הנראה לעין; וזכירתם את ימי הממשל הצבאי של שנות החמישים, שבו שלטו צה"ל ושב"כ בישובים הערביים שלטון ללא מצרים, שברור להם כי יופעל במלוא העוצמה אם יתמרדו. לתובנות אלו נוספה ללא ספק הכרתם בכך שתנאי החיים ושמירת הזכויות של הערבים בישראל, חרף דיבוריהם על פגמיה הנוראים ועל אפלייתם-כביכול, טובים לאין ערוך מאלה של הערבים בכל מדינה ערבית אחרת, לבטח "הרשות הפלשתינית". ששת שוטי שב"כ, בסרט "שומרי הסף", אינם מסנגרים כלל על מדינת ישראל, העושה מאמצים גדולים להשיג הסכמי שלום עם אויביה, ואינם מזכירים את הכורח בשלטון "כיבוש" במציאות של מעשי חבלה ורצח, המבוצעים במקביל לסרבנות הערבים - במיוחד עבאס וקודמו ערפאת – להגיע להסדר סביר עם ישראל. על אחת כמה וכמה הם אינם מזכירים את זכותנו על ארץ ישראל, שלכל היותר יש להתחשב בקיומם של ערבים בה כדי להביא לרגיעה ולשלום. כעת הצטרף גם יורם כהן אל "פורום האידיוטים השימושיים". אפשר לדמיין מפקד של ארגון מחבלים, המציג את הסרט בפני אנשיו ובסיומו אומר להם: "ראיתם מיהם אנשי שב"כ ומפקדיו, מה גדולה חולשתם הנפשית ועד כמה הם אחוזים ביסורי מצפון על התנהגותם כלפינו. כעת שמעתם גם את כהן, שחוצפתו לערער ברבים על דברי ראש הממשלה אינה נענית בסילוקו המיידי. אם אתם נלקחים לחקירה בשב"כ, אל תחששו ואל תפחדו. אומנם קצת ילחצו עליכם, אך הם חוששים מאימת המשפט הישראלי שכרסם מאוד ביכולתם. חוקריכם שטופים באותם חולשות וחיבוטי-נפש ששמענו מפי ששת מפקדיהם הקודמים. נסו לנצל מציאות זו לטובתכם, ואל תהססו לדבר על לב חוקריכם ולעורר את יסורי המצפון שלהם, בתיאור סבל משפחותיכם, באיום שיועמדו לדין בינלאומי ובשאר דברים שראיתם את מנהיגיהם אכולים בהם מבפנים". הישג ברור יש לסרט "שומרי הסף", שכעת הצטרף למסר שלו יורם כהן: הגברת ערעור המוראל והפקפוק בצדקת דרכנו, בלב הישראלים – וכנגד זאת העלאת המוראל, הגברת ההכרה בצדקת הדרך וחיזוק החוסן הנפשי בלב הצופים הערבים, במיוחד המחבלים שבהם. מן הראוי שראש הממשלה יזום חקיקה מחודשת האוסרת על המשרתים שירות סדיר או מילואים בשב"כ, בצה"ל וב"מוסד", לרבות ראשיהם, לפרסם ברבים את זיכרונותיהם על שירותם, ללא מגבלת זמן, אלא אם הדברים נבדקו ואושרו מראש ע"י הצנזורה, שבג"ץ הפך למוסד מיותר ומוחלש כשקבע כי נדרשת "ודאות קרובה" – ביטוי אומלל כשלעצמו – לפגיעה בבטחון המדינה, כדי לאסור פרסום. היה זה חלק מהאקטיביזם השיפוטי הפסול, והגיעה השעה לסגור במהירות את הברז הדולף, בקביעה בחוק כי פרסום אסור כזה יהיה פשע חמור. אם מישהו שכח, אנו עדיין מדינה המוקפת אויבים מבחוץ ומוכת שונאים מבפנים, שבראש מטרותיהם חיסולה כמדינת היהודים.