המהפך האלקטוראלי של ליברמן

איווט ליברמן, שועל פוליטי רב גוני, החל להבין מזמן כי פוליטיקה ו"עמדות אידיאולוגיות" יכולים בהחלט להפוך מרעיון לסחורה שיווקית הפוכה. רבים תוהים מה פתאום החליט ליברמן דווקא עכשיו להודות כי רעיון "ארץ ישראל השלימה" הוא חלום שיש לוותר עליו לטובת "שתי מדינות לשני עמים". ליברמן איננו הראשון שמבין בכירי הפוליטיקאים זנח את הרעיון של מדינה אחת בין הים לירדן, וכנראה שהוא לא יהיה גם האחרון בנושא זה. זבולון המר, יהודה בן-מאיר, משה עמירב, אהוד אולמרט, ציפי לבני ואפילו בנימין נתניהו הם רק חלק קטן משמות של אנשי ימין שהודו לימים על זניחת רעיון ה"ארץ השלימה". אבל בכל זאת, הסיבה העיקרית שהניעה את ליברמן ל"מהפך" שלו היא קצת שונה ורחוקה מלהיות רעיונית או אידיאולוגית. רבים יטענו כי האיש, כשר חוץ, למד כי מה שרואים משם הוא כבר לא מה שרואים מפה. אבל ליברמן איננו בדיוק מי שמפחד מחו"ל וכשהוא רצה הוא רוצץ את היחסים עם המערב. טענה אחרת הבאה בחשבון לגבי שינוי עמדתו ה"רעיונית", נוגעת לאוריינטציה הפרו-רוסית שלו: ליברמן הבין כי לא יצליח להפוך את רוסיה של פוטין ודומיו לפרו ישראלית מוחלטת ולאנטי ערבית בעליל. ליברמן גם יודע כי לא מעט מעלייתו הוא חייב למעצמה הצפונית הזו, שבדרומה הוא נולד. ייתכן בהחלט כי דווקא לטענה הזו יש באמת משקל בשינוי דעתו של האיש הזה, אבל זו לא הסיבה העיקרית. לא לחינם יצא ליברמן לרשימה משותפת עם הליכוד בשנת 2013. הסיפור על הפחד מתנועה שיקים שמיון פרס בן התשעים פלוס הייתה רק תירוץ לסיבה האמיתית. בשנת 2009 מיצה ליברמן את כל הפוטנציאל האלקטוראלי שלו כאשר קיבל 15 מנדטים. כל זאת משום היותה של מפלגתו מפלגה עדתית וסקטוריאלית. בציבור הישראלי לא שמו לב לעניין הזה משום שהתקשורת וההשקפה בארץ היא די גזענית ו"מפלגה עדתית" היא בארץ מפלגה של בני עדות המזרח ואילו "מפלגה סקטוריאלית" היא שוב מפלגה מזרחית, אבל גם מפלגה חרדית. אבל מה שלא הבינו בציבור הבין ליברמן עצמו. הדור החדש של יוצאי חבר העמים ודוברי הרוסית הוא כבר דור ישראלי שהחל להצביע על-פי ימין ושמאל ומדבר עברית רהוטה, ולא עוד דור שחושב ומצביע על-פי עדה ומוצא ו/או שפה. חלק לא מבוטל מהדור הזה כבר איננו ממש ימין לוהט כי השפשוף הביטחוני והשרות בצה"ל הבהירו לו כי כדי להגיע לשקט צריך גם פרגמאטיות ולא רק מסורת של התלהמות לאומנית, שאותה הביאו הוריו וזקניו מבריה"מ לשעבר ומחבר העמים שאחר כך. גם הח"כים של ליברמן אינם בנויים בדיוק על אתוס ימני אלא המכנה המשותף היא הנאמנות הקומיסרית לליברמן. ליטינצקי וסופה לנדבר למשל הם יבוא פוליטי ממפלגת העבודה ואילו גב' לוי-אבקסיס בכלל ניהלה מו"מ עם מר"צ, לפני שליברמן אימץ אותה אל ליבו. מנגד, אחת כמו אנסטסיה מיכאלי כבר עוללה לו מספיק צרות פוליטיות בשיגעונותיה הסופר ימניים. הברית עם רשימת הליכוד בשנת 2013 הייתה עבור ליברמן מפלט אלקטוראלי מכישלון טוטאלי באותן בחירות, ועוד כשמאחוריו דאז חטוטרת של משפט פלילי. והוא אומנם הצליח לשרוד. לרשימה המשותפת עם הליכוד הוא הצליח להכניס יותר ח"כים מאשר הוא היה עושה זאת לבד. כך הוא גם הצליח לשרוד כשר חוץ ולכן הוא גם קיווה כי אם לבסוף הוא יתאחד עם הליכוד - מכורתו בעבר, הוא יירש את נתניהו ושלום על ישראל בתינו. אבל בנקודה האחרונה הוא טעה קשות כי בליכוד צמחו בנתיים "כוכבים" חדשים ויחד עם הישנים הרי שאיש מהם לא יפנה את מקומו ויפסיק את מרוצו הפוליטי למען ליברמן,רק משום שהאחרון היה פעם מנכ"ל התנועה. ליברמן הבין את הרמז והרשימה התפלגה שוב לשתי מפלגות. ליברמן שוב הרוויח והליכוד שוב הפסיד .אבל כשהבחירות דופקות בפתח ומטריית הליכוד כבר איננה, הרי שליברמן צריך לעשות צעד נוסף למעלה ולא להימחק, כמו שעלול למשל להיות גורלם של ציפי לבני ואפילו יאיר לפיד. העמדה הפרגמאטית החדשה של: שתי מדינות במחיר הפסקת השיווק של "ארץ ישראל השלימה", תפתח בפני ליברמן שוק חדש של אזרחים שאינם מיוצאי חבר העמים ומעוניינים להצביע ל"מפלגה ביטחוניסטית" וקשוחה, אבל לא ימנית מדי. שינוי העמדה הזו, של נסיגה מרעיון "ארץ ישראל השלימה", יחזיר אליו את הדור החדש של יוצאי חבר העמים שאיננו עוד ימני וגם לא עדתי, אבל מעוניין בשינויים דתיים (כדי לקרוא לעצמו "יהודי"), אותם ליברמן מציב בראש מעייניו. העמדה החדשה של ליברמן תותיר אותו בצל מתקפות העבודה והשמאל שימוקדו בעיקר נגד הליכוד וה"בית היהודי", ואילו הוא יוכל להציג את עצמו כ"פשרה פוליטית". והרי אותו ליברמן כבר היה ב"סרט הזה" כאשר הוא ישב ב"ממשלת מרכז - שמאל" (בהיותו "מפלגת ימין קיצוני"...) עם קדימה ו"עם "העבודה",בימים שהליכוד של נתניהו היה באופוזיציה...