הולילנד: שלב הערעור

סלים ג'ובראן, ניל הנדל, עוזי פוגלמן, יצחק עמית וצבי זילברטל התכוננו היטב לארבעת או חמשת ימי הדיונים בערעורים בפרשת הולילנד. הם ירו מספרים של מוצגים, ציטטו ראיות, ירדו לפרטים והתמקדו בשאלות. משימה בהחלט לא פשוטה, לנוכח העובדה שבבית המשפט המחוזי היו למעלה מ-10,000 עמודי פרוטוקול ו-1,000 ראיות, ופסק הדין הוא בן למעלה מ-600 עמודים. השאלות וההערות של השופטים כמובן אינן מצביעות על הכיוון הצפוי של הכרעתם. ראשית, כל מי שהתנסה בכתיבה מעמיקה יודע, שיש לה דינמיקה משלה ועשוי להיווצר פער משמעותי בין המחשבות ההתחלתיות לבין המסקנות הסופיות. שנית ועיקרית, שופטים טובים - ובעליון יושבים שופטים טובים מאוד - מאתגרים את שני הצדדים כדי לקבל תשובות לסוגיות העיקריות המעסיקות אותם. אז מה הסוגיות הללו? היו כמה וכמה, והנה רק אחדות מביניהן. התכתובת בין שמואל דכנר להלל צ'רני מיולי 2005, ממנה עולה לכאורה שצ'רני ידע על השוחד ומימן אותו. שאלת המודעות של אורי לופוליאנסקי לקשר בין התרומות ליד שרה לבין תפקידיו בעירייה. האם סניגוריו של אהוד אולמרט הסכימו לנכונות גירסתו של יוסי אולמרט במשטרה (בזה נעסוק בנפרד). הקלטת השיחה בין מאיר רבין לבין עורכי דינו של שמואל דכנר. מה שעוד בלט הוא, שהשופטים לא הפסיקו את הסניגורים גם כאשר טיעוניהם היו כלפי ממצאי עובדה ומהימנות של השופט דוד רוזן. לא סביר להניח שבתיק זה יסטה בית המשפט העליון מההלכה הברורה באלפי תיקים במשך עשרות שנים: לערכאה הדיונית יש יתרון מובנה בענייני עובדה ומהימנות. הדברים נאמרו כמעט במפורש בעת הטיעון בשמו של אולמרט. ייתכן שההרכב אפשר טיעונים אלו גם בשל חשיבות התיק, וגם כדי לשמוע את טיעוני ההיגיון והמשפט השזורים בהם.

שמואל דכנר היה המטרה העיקרית של הסניגורים, וזה היה צפוי. ככלות הכל, עד המדינה המנוח העיד על עצמו שהוא היה רמאי ושקרן ונוכל ("אבל לא אידיוט", הוסיף). הוא גם הסתבך באין-ספור שקרים וזיופים, בחלקם הודה בדיעבד ואת חלקם ניסה להסביר בצורה מתפתלת ובעייתית. השאלה הגדולה היא, האם ניתן היה להאמין לחלקים מדבריו ("פלגינן דיבורא"). זוהי סוגיה מובהקת של מהימנות, וקשה לראות כיצד בית המשפט העליון מתערב בה - במיוחד לאחר שדכנר העיד במשך עשרות ישיבות במחוזי. מטרה נוספת, צפויה במהותה אך לא בחריפותה, היה השופט דוד רוזן. קחו למשל את איתן מעוז, סניגורו של אביגדור קלנר: הוא טען שרוזן החליט להאשים את קלנר והתעלם בצורה שיטתית ואולי גם מכוונת מכל הראיות המזכות. יאיר גולן, סניגורו של אורי לופוליאנסקי, אמר שרוזן שינה את טעמו ב-180 מעלות בנוגע לעונש הראוי למרשו. אירית באומהורן, סניגוריתו של אלי שמחיוף, תקפה אותו בצורה שהביאה את השופט סלים ג'ובראן להעיר לה בעדינות שתחזור בה (והיא עשתה זאת).

מטבע הדברים, הדיון בערעור אינו דרמטי כמו התיק המקורי; אין כאן עדים ומסמכים וחקירות, אלא רק טיעונים משפטיים. אפילו אהוד אולמרט נראה מתנמנם מדי פעם. אבל מבחינת רמת הדיון, אין ספק שהיא גבוהה ביותר. "יש טובים כמותכם; אין טובים מכם", אמר השופט דוד רוזן לעורכי הדין של שני הצדדים, והוא צדק. בבית המשפט העליון התחלפו כמה מהסניגורים, ובאו לא פחות טובים מהם. בלט גם הלהט של רוב הסניגורים. יעקב וינרוט (סניגורו של דני דנקנר) שם לב לכך ואמר: "זה לא נובע מעמדתי כסניגור או מצבע שערותי [האדמוני] שטרם דהה". יאיר גולן (סניגורו של אורי לופוליאנסקי) דיבר בהתרגשות על פועלו הציבורי של מרשו ביד שרה. איתן מעוז (סניגורו של אביגדור קלנר) התבטא בכעס רב על שמואל דכנר. קנת מן (סניגורו של אורי שטרית) אמר שהוא נרגש כאשר דיבר על עונשו של מרשו. לצד זאת, יש לציין את השקט בו טענו גיורא אדרת ונוית נגב בשמם של הלל צ'רני ואולמרט, ואת הצורה הדומה בה החל יוני תדמור לטעון בשם המדינה. עובדה זו לא פגמה ברהיטות הטיעון, שנמשך שעות ארוכות וחייב גם התמודדות עם עם שאלותיהם הרבות של השופטים, שקטעו שוב ושוב את הרצף.

אחת הבעיות הקשות ביותר של אהוד אולמרט בערעורו היא עדותו של אחיו יוסי, אשר אישר קבלת מאות אלפי שקלים משמואל דכנר. יוסי חזר בו מאישור זה, אותו נתן בחקירתו בידי המשטרה וה-FBI, בעת שהעיד במשפט הולילנד. המדינה ביקשה בו-במקום להגיש את הודעתו של יוסי במשטרה, והסניגור רועי בלכר הסכים - כולל אישור שגירסה זו היא הנכונה. כעת טוענת הסניגורית נוית נגב בערעור, כי הכסף כלל לא עבר, ולדבריה ההגנה שינתה את הקו כבר במהלך המשפט במחוזי. אולם נראה שהשופטים בבית המשפט העליון אינם ממהרים לקבל גישה זו, בלשון המעטה. זוהי שאלה קריטית: אם העליון יקבל את הטענה שהסכום אכן ניתן, ההיגיון יחייב שהכסף ניתן לבקשתו של אולמרט - שלפי פסק הדין (עליו חולקת ההגנה) היה החוט המקשר היחיד בין השניים. אם כך יהיה, נראה שנוכל לסמן את אותה הסכמה של בלכר כטעות הקשה ביותר שנעשתה במשפט הולילנד.

דני דנקנר הגיע לדיון בערעור מבית הכלא חרמון, בו הוא מרצה עונש של שמונה חודשי מאסר שנגזר עליו בשל עבירות שביצע כאשר שימש כיו"ר בנק הפועלים. הוא הובא בידי אנשי שב"ס והוכנס לתא הנאשמים באולם. עד כאן - תקין לגמרי. אבל השב"ס התעקש שדנקנר יופיע במדי האסיר הכתומים, וזה נראה מיותר וגם מפלה לרעה. מטרתם של מדי האסיר, כאשר האסירים נמצאים מחוץ לחומות הכלא, היא שיבלטו בסביבה וכך יקשה עליהם לברוח. אבל ראוי שהשב"ס יפעיל שיקול דעת כפול. האחד: מהי הסכנה שהאיש יברח, לאור עברו והתנהגותו בכלא. השני: מה האפשרות שהאיש יברח, לאור מידת ההיכרות הציבורית איתו. שני הנימוקים הללו לא חלים לגבי דנקנר. ואילו האפליה היא בכך ששולה זקן, גם היא אסירה, העידה במשפט אולמרט כאשר היא בבגדים אזרחיים ואפילו עדויית תכשיטים. אין מנוס מן ההרגשה, שכאשר מדובר במי שהמדינה חפצה ביקרו - זקן, המעידה נגד אהוד אולמרט - פוטרים אותה ממדי האסיר. ואילו כאשר מדובר במי שהמדינה רוצה לאשרר את הרשעתו - דנקנר בערעור אולמרט - היא מזכירה לשופטים שמדובר בעבריין מורשע וכלוא.

שיהיה ברור: אין שום דרך להעריך בצורה מושכלת מה יהיה פסק הדין בערעור. כפי שכבר אמרתי, השאלות וההערות של השופטים לא בהכרח מלמדות על דעתם בזמן שהן מועלות - ובוודאי שאינן מהוות אינדיקציה לדעתם העתידית, בזמן שיכתבו את פסק הדין. אפילו שופט גלוי פה ולב כמו דוד רוזן, שינה את טעמו בכמה נקודות חשובות בין דברים שאמר בדיון לבין מה שכתב בפסק הדין. מה שכן ניתן לומר הוא, שחלק ניכר מטענות הנאשמים מופנות לממצאי עובדה ומהימנות שקבע רוזן, וגם את זה כבר אמרתי: קשה להניח שבית המשפט יתערב בהם. לצד זאת, יש טענות משפטיות כבדות משקל, כגון האם יש להפוך את העסקתו של מאכער לעבירת שוחד (בעניינו של דני דנקנר), מה משקל העובדה שלא אותרו צ'קים (בעניינו של אהוד אולמרט) והאם הייתה אכיפה בררנית (בעניינו של אלי שמחיוף). ההכרעה תיפול על התפר שבין העובדות והמהימנות, לבין הסוגיות המשפטיות.