עורך דין מקבל רישיון בגיל 25, ויכול לייצג לקוחות עד שיבה טובה - 40, 50 או אפילו 60 שנה. אבל מי בודק האם הוא עדיין מעודכן? מי מוודא שהוא כשיר מבחינה גופנית ונפשית? התשובה היא: אף אחד. פסק דין קצר של בג"ץ מעורר שוב במלוא חריפותה את השאלה, האם לא ראוי לוודא את כל אלו לאורך הקריירה, כאשר מדובר במקצוע שחשיבותו מצד אחד ונזקו האפשרי מצד שני אינם צריכים הוכחה.
עו"ד
דוד לוי הועסק בידי רשות המיסים, כעורך דין חיצוני, בגביית חובות במאות תיקים. אלא שלטענת המדינה, לוי גנב לא פחות מ-17 מיליון שקל מתוך הכספים שגבה; כתב האישום נגדו הוגש בחודש שעבר לבית המשפט המחוזי מרכז. מהלך זה הביא את לוי לעתור לבג"ץ, ולהעלות טענות שעל פניהן נראות תמוהות בלשון המעטה.
השופט
נעם סולברג תמצת את טענותיו של לוי: "בעתירתו מפרט העותר באריכות 'סאגה' של מעשי רדיפה, התעמרות ודיכוי של העותר על-ידי המשיבה 2 [רשות המיסים], הנמשכת שבע שנים', כלשונו... לעתירה צורף תצהירו של העותר, המחזיק למעלה מ-150 עמודים, מרביתם בכתב יד. את התנהלותו זו, אשר אינה עולה בקנה אחד עם המקובל, תולה העותר במעלליה של 'יד נעלמה', אשר מזה למעלה משנה ועד ימים אלה ממש משבשת את פעילותם של מחשבים, מדפסות ושאר מכשירים בהם הוא מבקש לעשות שימוש, וכל מאמציו הבלתי-נלאים לחמוק מרוע מעלליה - עולים בתוהו.
"בתצהירו יוצא העותר בפירוט רב ובחריפות נגד התנהלותה של המשיבה 2 בכלל, ונגדו בפרט. לדבריו, 'אגב פעולותיה... אשר המצפון האנושי מזדעזע אל מולן, הופרו כל חירויות הפרט של העותר לרבות
חופש העיסוק,
חופש הביטוי, צנעת הפרט וחירות הקניין'. העותר טוען על מסע רדיפות שבו הוא נתון מזה שבע שנים, מסע שראוי, לדבריו, להיות בפרק האחרון והמשלים של 'המשפט', יצירתו הספרותית של פרנץ קפקא.
"בתצהירו מתאר העותר היאך 'השתלט הפשע המאורגן על צמרת רשות המיסים', והעותר נדרש להתנהלותם של כמה אישים ונושאי משרה במהלך תקופה בת 20 שנה. לטענת העותר, רשות המיסים העלימה עין מהפרת דיני המס בידי קבלן בניין מסוים ואף מחקה חובות מס של חייבים, לרבות אלה שעניינם היה נתון בטיפולו של העותר. העותר טוען ל'גניבת כספים' מחשבונו.
"כמו-כן הוא טוען ל'הפניית לקוח עבריין... אל העותר... מתוך מטרה... לאפשר תפירת תיק כנגדו...'. העותר מוסיף וטוען ל'הפעלת'
בנק לאומי ע"י 'יד נעלמה' לתפור התחייבות לעותר לתשלום כספי בניגוד לדרך שבנקאי סביר היה פועל'. בהמשך קובל העותר נגד הפסקת הפניית תיקים לטיפולו ואף סגירת תיקים תוך מחיקת חובות 'וזאת כדי למוטט כלכלית את משרדו של העותר... בחוסר תום לב ומשיקולים זרים'".
תוך כדי הדיון בעתירה, הייתה ללוי בקשה דחופה: "לצוות על ראש אגף חקירות וכן לגורמים המוסמכים במשטרה להעניק הגנה לעותר מפני פגיעה גופנית בו, שכן הגשת העתירה על ידו לבית המשפט הנכבד גרמה ל'יד הנעלמה' להתיר את דמו ואין 'היד הנעלמה' בוחלת באמצעים עד כי העותר מותקף בביתו מבלי יכולת לישון ולנוח". לוי "תיאר שני אירועים בהם חש בריח חריף בביתו, כמו גם בבית אמו, ריח אשר מנע ממנו לישון והסב לו כאב ראש חזק, וסיכם כי 'הדבר הוא בלתי אפשרי לחלוטין שאינו בטוח בביתו והוא מוצא עצמו תחת התקפת גז בביתו המונעת ממנו להרדם ולכאב ראש חזק'".
אחרי כל התיאורים הפנטסטיים הללו, ביקש לוי מבג"ץ להורות לבטל את כתב האישום נגדו ולצוות על רשות המיסים להפסיק את התנהלותה נגדו. לא קשה לנחש מה חשבו סולברג וחבריו
אסתר חיות ו
חנן מלצר על הטענות הללו, אבל הם היו מצווים לעסוק רק בצד המשפטי של התיק. בג"ץ דחה על הסף את העתירה, בציינו שיש ללוי סעדים חילופיים בדמות טענות מקדמיות בהליך הפלילי נגדו. הוא מעלה טענות עובדתיות מסועפות, ציין סולברג, ובג"ץ אינו המקום לדון בהן. ואגב: בג"ץ לא חייב את לוי בהוצאות.
