הקדמת הבחירות היא מהלך שגוי, מיותר ובעל תוצאות קשות - כלכליות, מדיניות ואולי אפילו ביטחוניות. אם בכל זאת יצא ממנו משהו טוב, זה החלטתו של
בנימין נתניהו לפטר את שני השרים שבמידה רבה ניהלו את ענייני משרדיהם בפריזמה של פייסבוק:
יאיר לפיד ו
ציפי לבני.
אינו מכיר את מקומו לפני שנה ומשהו ישבתי בקהל באודיטוריום של אוניברסיטת תל אביב, בכנס של רשות ניירות ערך. אורח הכבוד היה יאיר לפיד. חלפה בדעתי המחשבה, שהוא לא יכול היה להתקבל לעבודה כאחרון הפקידים ברשות שעליה הוא אחראי כשר. אכן, נפלאות דרכי הפוליטיקה.
לפעמים יש יתרון כאשר שר בא מחוץ לתחום. הוא אינו שבוי בתבניות המקובלות, יש לו חשיבה רעננה ומקורית. אבל יש תחומים שבהם חייבת להיות לשר לכל הפחות הבנה בסיסית: ביטחון, משפטים, אוצר. למנות לשר האוצר את מי שהשכלתו הפורמלית הסתיימה בכיתה י"ב, ושאין לו שום ידע ושום ניסיון בכלכלה - זו
רשלנות הגובלת בפשיעה. לקבל את התפקיד בתנאים הללו - זו רשלנות פושעת.
לפיד בא עם ססמאות. בזה הוא חזק מאוד. אני גם מאמין שהוא באמת רצה לשנות את מצבו של מעמד הביניים, שאכן הולך ונשחק ללא רחם. אבל אי-אפשר ללמוד כלכלה וניהול תוך כדי תנועה, ודאי לא במשרד האוצר. זה כמו למנות מש"ק חינוך לרמטכ"ל ולצפות ממנו ללמוד תוך כדי תנועה. אז נכון, בנימין נתניהו אשם במינוי הזה; אך יאיר לפיד אשם עוד יותר, משום שלקח אותו. "איזהו חכם? המכיר את מקומו", אמרו חז"ל - והרי לנו שמי שנוטל על עצמו תפקיד הגדול עליו בכמה וכמה מספרים, הוא מן הסתם שוטה.
סאגת המע"מ אפס הדגימה בצורה הטובה ביותר את חוסר התאמתו של לפיד לתפקידו. כמעט כל המומחים מכל התחומים אמרו שזו תוכנית גרועה, שתגרום יותר נזק מאשר תועלת. אבל לפיד הפופוליסט התעקש עליה, כי לא היה לצידו לפיד הכלכלן שירסן אותו. הקדמת הבחירות, שהיא כאמור החלטה גרועה והרסנית כמעט מכל בחינה, לפחות מביאה תועלת נקודתית בדמות קבורתה של התוכנית הזאת.
לפיד בא על תקן המושיע התורן, זה שבכל מערכת בחירות אצלנו סוחף המונים שהתאכזבו מהמפלגות הוותיקות. הוא עשה את זה בהצלחה הגדולה ביותר שראינו - 19 מנדטים - אך תהיו בטוחים שכגובה ההמראה אך יהיה עומק ההתרסקות. ואולי ילמדו מזה לקח שרים עתידיים: ססמאות אינן תחליף לידע, וכושר רטורי אינו תחליף ליכולת ביצוע.
שרת השליפות כבר יצא לי לצטט בהקשר של ציפי לבני את דבריו הנהדרים של
מישאל חשין: "על דרך ההפלגה נאמר, שכיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית. ומשמצא מה שמצא קרא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון - אל בית המשפט העליון. אומר ועושה. עתירה לבית משפט כמו נכתבת היא במהלך הנסיעה".
כך בדיוק התנהגה לבני. היא שמעה משהו ברדיו, קראה משהו בעיתון, גלשה למשהו באינטרנט, ראתה משהו בטלוויזיה - ומיד הגיבה. ולא סתם הגיבה, אלא גייסה את מלוא סמכויותיה והורתה ליועץ המשפטי לחקור ודרשה מנשיא בית המשפט העליון לפעול וכינסה ישיבות והוציאה הנחיות ומה לא. היא לא הייתה שרת המשפטים; היא הייתה שרת השליפות.
לא ביצעתי בדיקה אמפירית, אבל יש לי תחושה שהשליפות הללו היו מוטות פוליטית בהתאם לדעותיה של לבני עצמה (שהייתה בליכוד, עברה לקדימה, הקימה את התנועה ופלרטטה עם העבודה) - מרכז-שמאל. איכשהו נדמה, ואולי לא לחינם, שלבני הרבה יותר מיהרה להגיב על פגיעות בערבים מאשר ביהודים, ושהסתה יהודית הטרידה אותה הרבה יותר מאשר הסתה ערבית. שלא תבינו אותי לא נכון: עבריינות היא עבריינות, ולא משנה מיהו העבריין. אלא שאצל לבני נדמה היה, שעבריינים יהודים מטופלים ביד הרבה יותר קשה ומהירה מאשר מקביליהם הערבים.
עוד משהו שבלט אצל לבני: כל יוזמת חקיקה של משרד המשפטים יוחסה לה אישית. הדוברים שלה הדגישו, כי לבני הורתה להכין הצעת חוק פלונית, ביוזמתה הוכן תזכיר פלוני והיא עצמה אישרה טיוטה פלמונית. למשקיף ההדיוט נדמה היה, שמדובר בוונדר-וומן שעושה לבדה את כל עבודתו של משרד המשפטים.
לצד זאת, יש לזקוף לזכותה של לבני שני מהלכים חשובים - האחד שכבר הושלם, השני שרק החל. הראשון הוא הקמת גוף הביקורת על הפרקליטות והעמדתה של
הילה גרסטל בראשו, מול חומת ההתנגדות של הפרקליטות וראשיה. זה בהחלט היה צעד אישי שלה, ולא בטוח ששר אחר היה משיג את התוצאות הללו. האחר הוא הרפורמה בלשכת עורכי הדין, שמצליחה להמאיס את עצמה על חבריה מחד-גיסא, ולא מצליחה למנוע את התופעה ההרסנית של הצפת המקצוע מאידך. הרפורמה של לבני מטפלת בבעיות הללו בצורה נחרצת, וצריך לראות מה יעלה כעת בגורלה.
הבעיה היא, שאלו הם הישגים דלים מאוד לשנתיים של כהונה, במיוחד כאשר מדובר באישה חכמה ומנוסה, שכבר כיהנה במשרד הזה. דחף הפרסום הביא את לבני לעסוק במעטפת במקום בעיקר, וההטיה הפוליטית הביאה אותה לגרום לניכור של חלקים משמעותיים מן הציבור כלפי מערכת אכיפת החוק. גם אליה לא נתגעגע.
