מפלגת הבית היהודי צעדה חצי דרך. אך נשאר עוד החצי הכי חשוב. שהרי בזמן הבחירות, מצב המפלגה הדתית-לאומית היה בכי רע: מפלגה חלשה, קקיונית וחסרת השפעה. רבים חששו שהיא ללא תקוה ושיש לומר עליה קדיש. ונותרה אפשרות או לחבור לחרדים או לחבור לליכוד - מה שכמובן אינו פסול מיסודו, אך החזון העיקרי הוא מפלגה דתית-לאומית, המשך תנועת המזרחי.
ברוך השם, קמו אנשים מוכשרים, חרוצים, בעלי כושר ארגון, יוזמה ודבקות במטרה, והקימו אותה לתחייה. אך מה הקימו? - את הגוף. אך הנשמה חסרה.
שהרי למה לנו מפלגה דתית-לאומית? - אם זה בשביל הדת של היחידים, הרי יש לנו חרדים. ואם זה בשביל הלאומיות, הרי יש לנו הליכוד. אלא אנו זקוקים לה בשביל מדינה יהודית, שהיא הכנה לחזון של ממלכת כהנים וגוי קדוש, כמובן זה לא למחר, אבל מה שהוא כבר להיום ולאתמול, זה לעצור את הגל האדיר של חקיקה אנטי יהודית שחותר למחוק את התוכן היהודי של המדינה.
אמנם הבית היהודי מחה, אך מחאה אינו תפקידה של מפלגה, אלא של הרבנים מחנכי הדור. תפקידה של פוליטיקה הוא כוח. כלומר, עצירת מהלך זה בכל דרך אפשרית ובכל מחיר.
וזאת - הבית היהודי לא עשה, בניגוד לכל המפלגות הדתיות-הלאומיות עד כה. אומנם הוא עשה ודאי דברים חשובים, מלבד המאבק למען המדינה היהודית. כלומר, היה שותף לשריפת נשמה וגוף קיים.
משל למה הדבר דומה? אדם חולה שפונה לרופא, זו חובתו לטפל בו בכל דבר, כקטן כגדול, מכף רגל ועד ראש. אך אם אדם מגיע אחרי תאונה קשה לחדר טראומה, אז תפקידו של הרופא לטפל בראש, גם על-חשבון נזק בכף הרגל. אם ידיו יציל את כף הרגל ויזניח את הראש, זהו פשע שלא יסולח. מרן הרב קוק מסביר זאת במאמרו "עיקרים" שבספר מאמרי ראיה.
הנה לפנינו המפלגה והנה לפנינו המטרה של מדינה יהודית - אך הנתיב המחבר אינו. נתחזק ונתאמץ למצוא את אותו נתיב אורה לבחירות הבאות.
